חופש הביטוי. אחד מהסממנים הבולטים של הדמוקרטיה הישראלית. לכאורה. ההתקפות הבלתי נשלטות של קהילת הלהט"ב בישראל על שר החינוך שי פירון, מוכיחות כי חופש הביטוי הוא אות ריקה מתוכן כאשר מדובר במי שלא חושב בדיוק כמוך.

התבטאויות חריגות ואפילו מעצבנות של שרים ובמיוחד שרי חינוך הם לא דבר חדש. בממשלת רבין השנייה היתה זו שרת החינוך, שולמית אלוני שפצחה בציטוטים מקראיים ככלי לקדם את את המסר החברתי והחינוכי שלה.

אז היתה זו רחב הזונה שהדליקה את הציבור החרדי שדרש מיד את פיטוריה. אח"כ הגיעו ציטוטים נוספים שהוכיחו שאלוני בקיאה מאד בטקסטיים מקראיים אך רצונה בחופש ביטוי הביא עליה בסופו של דבר את סילוקה בבושת פנים מהמשרד אותו כלכך אהבה ושבו השקיעה את כל מרצה וחזונה כמחנכת וכמורה הראשונה לאזרחות.

מאז אלוני ניסו שרי חינוך לשמור על שפה נקייה. להוביל רפורמות, גם אם מאד שנויות במחלוקת, להאבק בועדי המורים הכוחניים אך בתחום הורבלי, בעיקר להחריש, פן חס וחלילה יופנו באחת חיצי הביקורת של הטוקבקיסטים למיניהם, אלו שבחינם ואלו שבשכר, וימחקו באחת כל הישג ופעולה חיובית שהצליחו לייצר במערכת איטית ומקובעת.

והנה הגיע שר החינוך. שר אחר. חושב אחרת. פתוח מספיק, מקשיב. שומע. לומד ומנסה לשנות. לשנות בגדול. הוא נחשב לשר מתקדם, צעיר ולא מקובע. כזה שישב איתך וינגן בגיטרה בסופו של יום ארוך במסע לפולין.

הרב פירון הוא לא סתם רב. הוא גם מחנך. הוא נחשב פורץ דרך כשניהל את עמותת "הכל חינוך", דב לאוטמן, חתן פרס ישראל, לא ראה בו עוכר ישראל, לא ראה בו איש החי במחשכים. אבל גם לרב פירון יש זכות לעמדותיו. לדעותיו.

זה נכון, שר בישראל, במיוחד שר בכיר, במיוחד שר החינוך חייב להזהר שבעתיים כאשר הוא מבטא את עמדותיו, גם ובעיקר עם הן עלולות לפגוע בציבור גדול הנלחם על כבודו ועל הזכות לחיות כשווה בין שווים במדינה בה דת ומדינה מתערבבים להם ללא שום בלמים ואיזונים.

אבל מול אלה עומדת קהילת הלהט"ב שלדעתי בימים האחרונים איבדה את השליטה. אם היה שר החינוך פועל פי עמדותיו הערכיות והמוסריות, עליהן התחנך ועליהן קיבל את תואר הרב, דיינו. אך רוב רובם של הישראלים הרי יודעים שהרב שי פירון הוא פלורליסט. הוא אינו סוגר את הדלת בפני זרם או עדה, מגזר או קבוצה חברתית. הוא מקשיב. הוא לומד ולפעמים הוא גם אומר את דעתו ולכן ההתנהלות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת עברה לדעתי מזמן לא רק את גבול הטעם הטוב אלא גם את הגבול הדק בין מה שמותר ומה שאסור בחופש הביטוי.

חופש הביטוי משמעו שזכותי לכתוב ולהגיד את מה שאני חושב וזכותך לא להסכים. חופש הביטוי במדינה דמוקרטית משמעו שחובת הרוב לתת למיעוט להשמיע את דברו ולהפך. חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, גם במדינת תל אביב, הוא כזה, שאפשר לשמוע דברים קשים, אפשר להגיב עליהם באותה מידת נחרצות אבל מכשנאמרו המילים "סליחה טעיתי" מוטב היה לקבל אותן כפשוטן ולהמשיך הלאה.

קהילת הלהט"ב הדורשת עתה את ראשו של שר החינוך, הרב שי פירון, צריכה להזהר פן תחזיר אחורה, הישגים רבים אליהם הגיעה רק בשל העובדה שהכוחניות שלה הפכה לכלי המרכזי שלה בדרך להשגת השוויון החברתי אליו היא שואפת.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s