שבת. יום שקט, הפסקת אש. במהלך השבוע ביקרתי בדרום. לתמוך. מרכזי הזכויות של "ידיד" פועלים חלקית, על פי הנחיות פיקוד העורף. אבל צריך לחזק, לנסות לפחות. רוכש מוצרים מהדרום, העסקים שם מתמוטטים, אבל לא רק הם, גם במרכז הארץ, גם בירושלים. גם במקומות הכי מוכרים אלו שכל אחד מאיתנו רגיל לנסוע אליהם כל שבוע. השבוע הזה לא, גם לא אלה שקדמו לו. ולגבי העתיד? זה תלוי רק בנו.
שבת. שקט וחם. יחסית. נסעתי לאבו גוש. לחפש קצת עציצים ושתילים. אבל בעיקר מהסקרנות לראות אם יהיו שם אנשים וכמה. בדרך כלל, כשאתה נוסע לאבו גוש בצהרי יום שבת, הסיכוי שלך למצוא חנייה שואף בערך לסיכוי שלך למצוא חנייה בנמל תל אביב.
ביום שבת רגיל, רחובותיו של הכפר הציורי הזה מלאים בישראלים ותיירים, מקומיים וזרים. מגיעים מכל הארץ לאכול אצל אחד משלושת האבו שוקרים המקוריים או הראשונים, לשבת בלבנונית או בזו של ההוא שהרויח מליונים בפיס. במסעדת קראוון במעלה הרחוב בכל מקום.
ביום שבת רגיל, עולים הישראלים לקנות את כל מה שלא הספיקו במשך השבוע. שר הפנים הרי לא סגר שם את החנויות. מכשירי חשמל, ממתקים, רהיטים וכלי בית וגינה, עציצים, ירקות ופירות, מוצרי מכולת וסתם בתי קפה לשבת ולהנות מאוכל בסיסי, טעים ולא יקר.
הדבר הראשון שהכה בי כשפניתי מכביש 1 לכיוון הכפר היה העובדה שהוא פשוט היה ריק. טור המכוניות האין סופי לו רגיל כל אחד המגיע לאבו גוש בסופי שבוע פשוט נעלם. לאורך הכביש יכולתי לראות, סליחה, לא לראות, מכוניות חונות. במגרש החנייה ליד "הלבנונית" ספרתי 12 מכוניות לעומת עשרות בכל שעה נתונה בסוף שבוע רגיל.
עצרתי והצצתי פנימה. אולי עשירית מהשולחנות היו מאוכלסים. ליד דלפק ה"לקחת" עמדו מספר לקוחות. לוקחים חומוס טרי ובורחים הביתה. במעלה הרחוב המסעדות ריקות, כמעט לגמרי, המכולות מיותמות כך גם חנויות מכשירי החשמל, הפרחים והפירות והירקות. שקט לא אופייני ליישוב שבו הדו-קיום הוא דרך חיים.
בחרתי להכנס לאחת מן החנויות. חדשה יחסית, אבו גוש פירות וירקות צעק השלט. ריק. אפילו נפש חיה לא נכנסה אליו בשעה האחרונה, סיפר לי רושדי, הבעלים. יותר מתשעים אחוז ירידה במספר הקונים מאז התחיל המבצע. רגע. תיקון טעות עד שליברמן קרא להחרים את הציבור הערבי הירידה היתה יותר נמוכה. מאז זה רק הולך ומחמיר.
מפגינים מהשמאל ומפגינים מהימין. הסתה ושינאה שרק הולכים וגדלים. איך ציבור גדול לא מצליח לראות את התמונה הגדולה. להסתכל קדימה. הרי בסופו של דבר נצטרך לחיות יחד.
הערב לא נסעתי לתל אביב להפגנה נגד המלחמה. הייתי מעדיף שבמקום זה המפגינים היו באים בצהריים לאבו-גוש. אחרי ביקור שהיו עורכים אתמול בשדרות כדי שבשני המקרים הם היו מחזקים את התושבים ובעלי העסקים שכל רצונם הוא להתפרנס בכבוד.
תזכרו, אנשים רעבים, אנשים שלא יכולים לקיים את עצמם ואת משפחתם הם אנשים כועסים, אנשים שהשינאה למישהו או למשהו מחלחלת בהם. בגלל היאוש וחוסר האונים. המבצע בעזה יסתיים במוקדם או במאוחר. ואז נהייה חייבים להחזיר את השפיות. אז למה לא להתחיל כבר עכשיו?
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 