443- המורה לכימיה

כביש 443 הפך כבר מזמן למסדרון של בלבול חושים המשלבים נסיעה מהירה מירושלים לשפלה או בחזרה, פחד מפני זריקות אבנים, יריות וסתם קללות, פלאפל לא רע בכלל, יחד עם גלידה טובה במכולת של תחנת דלק וחיילים שעומדים ליד המשאבות כשכלי נשקם דרוכים לסכל כל מקרה של דקירה או נסיון ירי.

די הרבה זמן שאני נוסע ב- 443 . ביום ובלילה, זה נראה לי יותר בטוח מכביש אחד המועד לפקקים ותאונות. כמעט תמיד אנחנו עוצרים בתחנת הדלק. בקבוק מים, קצת פיצוחים, פלאפל או שקשוקה ולקינוח גלידה טובה. מסטיק ופיסטוק הם אלו החביבים עליי. בערב פורים שוב מצאתי את עצמי בתחנה. כמו תמיד המוכר במשמרת היה עדנאן (שם בדוי). לא מאד צעיר, גדל גוף, תמיד בלבוש מעין רשמי שכזה, הפעם זו היתה חולצה מכופתרת ומעלה אפודה ללא שרוולים. כאילו הוא פקיד או משהו בדומה לכך.

איך שהוא, תוך כדי שהוא ממלא את גביע הגלידה שלי ולאחר ששאלתי מה שלומו, התשובה היתה "הילדים עושים בלאגן". "שלך?" שאלתי. "לא לא" הוא חייך. "התלמידים שלי. בבית הספר". אני מודה שקצת נדהמתי. לרגע לא חשבתי שהוא, עדנאן, מוכר הסגריות והשתייה הוא מורה בבית ספר. "מה אתה מלמד, איפה, איזה גיל", לא התאפקתי. השאלות פשוט ברחו להם החוצה מפי.

הוא חייך חיוך גדול וסיפר לי שהוא מורה לכימיה בבי"ס תיכון באחד הכפרים הפלסטינים שמצידי כביש 443. הוא מלמד כימיה תלמידים בכיתה יא-יב  והם לא ממש אוהבים את המקצוע, אז הם מתברדקים להם כך סתם, כל שיעור.

לא התאפקתי והמשכתי לשאול "אז מה אתה עושה כאן, בחנות הזו בתחנת הדלק" והוא, החיוך שעל פניו נמחק באחת. "תנסה אתה לפרנס משפחה ב- 2,200 ש"ח לחודש". הייתי המום. "משרה מלאה" שאלתי. "כן" הוא ענה והמשיך "עשינו שביתה לפני כמה שבועות. והראיס, אבו מאזן החליט להעלות לנו את השכר." "נו, זה יופי" השבתי. "אם 20 ש"ח תוספת לחודש זה מבחינתך יופי אז כן", הוא ענה בחיוך עצוב. ואני הרגשתי איך הכעס והעלבון שלו עוברים אליי ברגע אחד.

אני לא מבין, חשבתי לעצמי, מה בדיוק הוא עושה שם עם הכסף שלו, הראיס. הוא באמת חושב שלאורך זמן הוא יוכל להתגורר בארמון, בשם המאבק לחירות ושהאזרחים שלו, בעיקר כשהוא פוגע באלו המשכילים שרוצים ומבינים שכדי לבנות מדינה הם חייבים להעניק לתושבי הכפרים והערים את היכולת להתפרנס בכבוד.  האם אבו מאזן באמת חושב שעל ידי הרעבת והשפלת האוכלוסייה תגדל השינאה שלהם ליהודים וכך הוא ישיג את מטרתו? אם כך הוא חושב אז אולי באמת אין לנו פרטנר.

למכולת נכנס סגן צעיר. מפקד קבוצת החיילים ששומרת על הישראלים העוצרים בתחנת הדלק מאז בוצעו בה מספר פיגועים מאז החל גל הטרור העכשוי. "אתה מכיר את עדנאן", שאלתי, "יודע שהוא מורה לכימיה"? "כמובן שאני מכיר, ויודע", ענה הקצין בגאווה מהולה ביהירות משהו. "אני מכיר בשמות ומקרוב את כל תושבי הכפרים. המורים עשו שביתה ואבו מאזן העלה להם את השכר ב- 200 ש"ח לחודש"

הודיתי לעדנאן ויצאנו לדרך. עם תחילת הנסיעה עלו בי שתי מחשבות. האחת, מה זה חשוב אם זה 20 או מ – 200. איך אפשר לפרנס משפחה בסכום הזה. והשנייה שאני שמח שהתלמידים של עדנאן לא ממש רוצים ללמוד כימיה. כי השילוב של תסכול כלכלי יחד עם הידע על ערבוב חומרים כימיים יכול להיות מסוכן.