אני מתגורר מבחירה בדירות שכורות כבר יותר מ–20 שנה. בדירה הנוכחית שלי אני מתגורר עשר שנים. זו לא דירת פאר, אבל היא נמצאת בשכונה טובה בירושלים.

כשחתמתי על חוזה השכירות שילמתי 2,400 שקל לחודש, וב–15 באוגוסט האחרון הפקיד בעל הבית שלי סכום של 4,800 שקל לחשבון הבנק שלו. אין לי ספק שהוא זקוק לכסף. הוא עובד מדינה שמשכורתו אינה בשמים. הוא הצליח במשך חייו לרכוש לעצמו שלוש דירות או אפילו יותר, ואלה, בניכוי ההוצאות שיש לו, מספקות לו את האפשרות לחיות ברווחה כלכלית. בדיוק כמו שצריך כל אזרח.

אבל — וזה אבל גדול — האם באמת מוצדק להעלות לי את שכר הדירה השנה ב–500 שקל בחודש? אמנם בשנתיים האחרונות בעל הבית שלי היה ממש בסדר ולא העלה את המחיר, ובכל זאת — 4,800 שקל לשני חדרים ומחסן? התשובה שלו היתה פשוטה: בדוק את המחירים בשכונה ותראה שכולם לוקחים את הסכום הזה. בדקתי. זה נכון, כולם לוקחים פחות או יותר אותו סכום.

המשכירים מבקשים סכומים כה גבוהים מפני שהם יודעים שיש מי שישלם אותם. כבר בקיץ 2011 כתבתי מאמר שבו ניסיתי להסביר שאנחנו, ציבור האזרחים במדינת ישראל, ובמיוחד שוכרי הדירות, אשמים לא פחות מהממשלה, הקבלנים והיזמים, הבנקים ושאר הבוחשים בבועת הנדל"ן שלנו. מדהים לראות כיצד דבר לא השתנה. הצורך שלנו לרכוש או לשכור דירה פשוט איפשר את חגיגת המחירים הזאת על חשבוננו.

איך בדיוק? די פשוט. כשאנחנו לא רוצים להתאפק ורצים לרכוש דירות, המחירים עולים — כי הקבלנים מרגישים שהם יכולים לקחת יותר. כשאנחנו לא מוכנים יותר לגור אצל ההורים, משכירי הדירות יודעים שהם יכולים לבקש כל מחיר שירצו. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הרי מספיק שבעל דירה אחד יפרסם את המחיר שקיבל וביקש על השכרת דירתו, וכל שאר המשכירים ילכו אחריו כמו עדר, כשהם מהנהנים בראשם: "זה המחיר, כולם מבקשים את הסכום הזה".

עד שבעלי הדירות להשכרה יבינו שבמחירים שהם מבקשים לא יהיו להם שוכרים, המחירים ימשיכו לעלות. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לעשות לשוק הדיור להשכרה בדיוק מה שעשינו לקוטג' ומוצרי צריכה יומיומיים אחרים. הגיע הזמן שנגיד שמה שיקר — לא שוכרים.

בואו נקים את מחירון השוכרים הגדול — ה"יצחק לוי" של הדירות להשכרה, שיקבע את המדד ואת הקו הגבוה ביותר. המשכירים לא ירצו להשכיר? זו תהיה בעיה שלהם.

אני לא מצפה שהמחירים יירדו לרמה שלפני עשר שנים. גם לא לזאת שלפני חמש או אפילו ארבע שנים. אבל צריך שהם יפסיקו לעלות, וצריך שיתחילו לרדת.

זה תלוי רק בנו. תארו לכם אלפי סטודנטים שמחפשים עכשיו דירות להשכרה לקראת שנת הלימודים, מחליטים שהם יקבעו את מחירי השוק. לא בעלי הדירות — הם, השוכרים הקטנים. תארו לכם משפחות צעירות שיתאחדו ולא יסכימו לשלם כל מחיר עבור דירה בשכונה ירוקה עם משפחות רבות כמותן מסביב.

איך עושים זאת? מפעילים את כוחות השוק — את עצמנו — ופשוט אומרים "לא". עד שלא תורידו את המחיר, לא קונים. עד שלא תורידו את שכר הדירה, לא שוכרים. הרי אין לנו באמת הומלסים בישראל. מדברים על היצע וביקוש, אבל סבלנות אין — וזאת בדיוק הנקודה שמשחקת לידי הממשלה, הבנקים, היזמים והקבלנים. אנחנו לא יודעים לדחות סיפוקים. היום יש הזדמנות אמיתית למהפכת מחירים בתחום הדיור. ערי אוהלים כבר הקמנו. עכשיו צריך לעבור לשלב השני, המכריע, ולהגיד ביחד: "לא".

הכותב הוא סמנכ"ל בעמותת ידיד, העוסקת בקידום מדיניות דיור בר השגה והזכות לקורת גג

המאמר פורסם בדה מרקר http://www.themarker.com/opinion/1.3078817

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s