תאגיד השידור הישראלי הוא של כולנו

תאגיד השידור הישראלי הוא של כולנו. לא רק של העיתונאים והגיע הזמן שהציבור הישראלי יבין זאת.

הקרב שמתנהל היום על דמותו של השידור הציבורי אינו קרב על משרותיהם של עיתונאי רשות השידור או אלו החדשים שהצטרפו ל"כאן". זהו קרב אמיתי על היכולת של פוליטיקאים להכתיב סדרי שלטון, שליטה פוליטית על שקיפות של מידע ורצון לחסל כל אפשרות אמיתית לגיוון דעות, להגעה של קרני השמש למקומות שאותם הפוליטיקאים מנסים להסתיר ובסופו של דבר למחיקה טוטאלית של יכולת החשיבה והביטוי העצמאי לא רק של כלבי השמירה של הדמוקרטיה אלא גם של הציבור כולו בבחינת "אם הצלחנו לאיים על העיתונאים מי מהציבור יעז ולעמוד מולנו".

אני בוש בעצמי ובחברי על שאנו לא עומדים מספיק לצידם של העיתונאיות והעיתונאים, העורכות והעורכים, התחקירנים והתחקירניות, הצלמים המקליטות והמאפרות ושאר העובדים שמקימים את תאגיד השידור הישראלי החדש "כאן". זו לא רק זכותינו. זו חובתנו, לשמור עליהם כי רק כך הם יוכלו לשמור עלינו. אני מצר על כך שאנחנו, חברי ונציגי ארגוני החברה האזרחית לא נמצאים שוב בחזית השמירה על השידור הציבורי החדש. זה שיהיה מגוון בעובדיו ובדעותיו, זה שיציג את הדברים ללא מורא ומשוא פנים, זה שיזכור שהוא עובד בשבילנו, האזרחים.

בשנת 2010 יצאנו קבוצת ארגונים ופעילים חברתיים לפעולה בנסיון להציל את השיח הציבורי והדמוקרטי בישראל. היינו שם  אג'נדה ועמותת "ידיד", פורום הארגונים החברתיים והמרכז לפלורליזם יהודי, הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה העברית, התנועה לחופש המידע ואחרים.

נייר העמדה שהוצאנו אז רלוונטי להיום בדיוק באותה המידה. זה מה שכתבנו אז.

אנו, קבוצת ארגונים לזכויות אזרח ושינוי חברתי, רואים בשידור הציבורי כלי מרכזי ביצירת דיון חברתי כלכלי אמיתי אשר במהותו עומדת החובה לספק לציבור הישראלי את מירב האינפורמציה העדכנית תוך פרשנות וניתוח מקצועיים שאינם תלויים בלחצים של גורמים חיצוניים בעלי אינטרסים חד צדדיים.

אין מדובר, רק, בגידול בשעות הדיון המוקדשות לנעשה בפריפריה הדרומית והצפונית של מדינת ישראל, או בהגדלת מספר סרטי התעודה העוסקים בחיים בעיירות הפיתוח והשאיפה למצויינות אישית. שיח חברתי כלכלי אמיתי הוא כזה שיאפשר הצגת עמדות כל הצדדים בדיונים מורכבים ומרכזיים שיוקדשו, רובם ככולם, לשאלת החיבור שבין חברה וכלכלה, שיעלו על הפרק את מידת היותה של החברה הישראלית  רב תרבותית ורב מעמדית בה לציבורים רחבים לא ניתנת עד היום זכות הדיבור המלאה באשר העיתונות מחפשת את האותנטי שנתפס על ידה כמוחלש, עילג, ומסכן.

השיח החברתי כלכלי אינו יכול לבוא מתוך מקום של חולשה ופגיעות. הוא חייב לבוא מתוך תחושה שדווקא השידור הציבורי הוא המקום הראוי לחשיפתן של מגוון הדעות הרווחות בחברה ובמידת האפשר תוך מתן דגש ואפשרות ביטוי מיוחדת ורבה יותר דווקא למי שאין הפרוטה מצוייה בכיסו לנהל מערכות הסברה ופרסום במאות אלפי שקלים מכספי משלם המיסים.

אנו חרדים למצב בו השידור הציבורי מתנוון ואינו מאפשר שיח חברתי כלכלי אמיתי אלא רק משמש עלה תאנה, מקרי ומקומי, לדיון בסוגיות חברתיות כלכליות באשר הן עולות ומתפרצות וגם זאת תוך העמדת ה"אותנטי" מול "בעל המקצוע", כאילו שהשניים חיים על שתי פלנטות שונות לגמרי.

אנו רואים בשידור הציבורי כלי חברתי  בעל חשיבות עליונה. השידור הציבורי, חייב להתייחס לגווניה של החברה הישראלית כאל בעלי משקל, כל אחד בתחומו מבלי להציג חלקים נרחבים ממנה כקוריוז, או גחמה חולפת של תמהונים.

יכולתו של עורך חדשות, כתב שטח או פרשן להביא את הדברים בצורה עיתונאית העומדת בכללי האתיקה מחד, אך מאפשרת הבהרת הנושאים והסברתם לציבור הצופים ההדיוט, היא השאלה המרכזית העומדת על הפרק.

לצערינו אנו נוכחים כי התערבות גורמים חיצוניים מונעת התמודדות שווה עם בעלי אינטרסים כלכליים ואחרים המאפשרים לקבוצה קטנה, ממשלתית ופרטית להכתיב לא רק את מידת ההתייחסות בהיבט כמותי אלא גם, ובעיקר, נותנת יד לדה-לגיטימציה ודיס אינפורמציה.

תפקידו של השידור הציבורי הוא לא רק להביא את מגוון הדעות והעמדות, תפקידו של השידור הציבורי הוא ליצור את החיבור בין חברה וכלכלה ולאפשר דיון אמיתי ופתוח בשאלות בנייתה של החברה הישראלית והחיבור בין מדינת הרווחה כפי שהוגדרה במגילת העצמאות ובין הצורך במדינה נאורה, בעלת עצמאות כלכלית ופתיחות המאפשרים צמיחה ורווחה.

אסיים ואומר כי המאבק המתקיים היום על עתידו של תאגיד השידור הציבורי אינו מאבק זניח על מקומות עבודה או היכולת לעמוד בלוחות זמנים כאלה ואחרים. מדובר במאבק אמיתי על תפישת עולם של נבחרי ציבור המאמינים כי הם נמשחו למלכות וכי בזכות בחירתם זו הם יכולים לפגוע בחירות ובחשיבה העצמאית של רבים מאיתנו אזרחי המדינה הזו.