מדברים על משפט צדק. האם באמת יש דבר כזה?

כמעט עשרים שנה שאני מטייל בתוככי החברה הישראלית. פוגש אנשים בכל הארץ. במקרים רבים מקשיב למצוקות ומנסה לסייע, באחרים רק מקשיב ואח"כ הולך לפינת החדר ובוכה. לפעמים הבכי מגיע בלילה בשקט של החושך. יש פעמים שבהם האנשים שמגיעים אליי מבקשים שאעזור להם להוציא החוצה את סיפורם וסיפור משפחתם. חלקם עושים זאת בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", אחרים פשוט כדי "שהציבור ידע". יש בהם כאלה שרוצים שפניהם ושמותיהם יתנוססו מעל דפי העיתון או המרקע ויש כאלה שמהפחד או מהבושה מוכנים לספר הכל אבל רק "בלי שיוכלו לזהות אותנו בבקשה".

חלק גדול מהסיפורים להם אני נחשף נוגעים להליכים בירוקרטיים מתישים, לחוסר מעש והקטנת ראש של פקידים זוטרים ובכירים כאחד אבל חלקם נוגע למשהו הרבה יותר עקרוני, לזכות הבסיסית למשפט צדק. זה לא מספיק רק לקבל את יומך בבית המשפט, אתה רוצה גם להשמע על ידי מי שאינו נגוע בתפישות חשוכות. על ידי מי שאינו פועל על פי העמדות האישיות שלו. על ידי מי שיכול במקרים שבהם מדובר באוכלוסיות מעוטות הכנסה והזדמנויות לחבר למילים משפט וחוק גם את המילה צדק.

היום אני מבקש להביא בפניכם את סיפורה של מיכל (שם בדוי), אם חד הורית. עורכת דין בהשכלתה והכשרתה שבמשך שנים סייעה בהתנדבות למי שהיה זקוק לסיוע משפטי ולא יכולה היה לשלם עבורו בשל חוסר כסף. מיכל אינה עובדת יותר במקצוע עריכת הדין, לפני מספר שנים, לאחר שנולד בנה ונישואיה עלו על שרטון היא החליטה לברוח מהמקום בו כולם מכירים אותה ולפתוח דף חדש בחייה ובחיי בנה הקטן. מיכל אינה מבקשת נדבות, מתנות או יחס מיוחד. כל מה שהיא מבקשת הוא שמערכת המשפט תהייה הוגנת כלפיה וכלפי אמהות חד הוריות רבות אחרות שסיפוריהן וודאי דומה לזה שלה.

אני מאד אודה לכם אם תקדישו את הדקות הבאות לקרוא את סיפורה של מיכל עד סופו. אח"כ אפשר יהיה לחשוב מה עושים כדי לשנות את המצב.

"לפני 8 שנים ילדתי את רועי (שם בדוי) שאובחן עם בעיות קשב וריכוז. אביו של רועי ואנוכי חיים בנפרד ובערים שונות במרחק של כשעה נסיעה. האב אינו הורה קבוע ויציב בחיי הבן. הנטל של גידול הילד מוטל כל השנים על כתפי בלבד. בהגיע רועי לגיל 3 החלו הסדרי ראייה מצומצמים ביותר שקבעו כי אחת לשבועיים הוא ילון אצל אביו.

במהלך כל השנים, למרות בקשות חוזרות ונשנות של רועי אביו מעולם לא השתתף במסיבות חג בגן (חנוכה, פורים וכו') או אפילו בימי ההולדת שלו בגן ובבי"ס. בגיל 5 ועד גיל 6 לא התקיים כל קשר עם האב שבחר להתנתק, מצב שגרם לרועי קשיים נפשיים. הוא נזקק, בין היתר, לטיפול רגשי והאב סירב לתת את הסכמתו לטיפול במשך חודשים ארוכים (ללא הסכמתו לא ניתן לטפל) ואף התנה הסכמתו בכך שלא יידרש אף פעם לתשלום. הסירוב הנוראי הזה הביא אותי לפנות לבית המשפט. רק לאחר התערבות המערכת המשפטית החל מתן הטיפול רגשי לרועי וגם זאת במסגרת מרפאת בריאות הנפש בקהילה, כך שלא היה חיוב האב בתשלום.

במשך שנים סבלתי מאלימות מילולית ותוקפנית מצד האב ומיחס מילולי פוגעני. לאחר שבשנה בה החל רועי את לימודיו בכיתה א' והאב סירב לכל קשר איתו החלטתי לפתוח בהליך משפטי לקבלת אפוטרופסות בלעדית בענייני בריאות וחינוך (להבדיל מבקשה לשלול לחלוטין את אפוטרופסות האב). ההליך מתנהל עדיין בבימ"ש לענייני משפחה.

במסגרת ההליך חודש הקשר בין האב לרועי. והסדרי הראייה חודשו באופן חלקי, כך שהם מתראים כל שבת שנייה. ביהמ"ש קבע כי עליי להסיע את רועי בשבת בבוקר לאביו ועליו מוטלת האחריות להחזירו לביתו בשעה 21:00. לאחר תקופה נוכחתי לדעת כי במהלך הנסיעה הביתה (בערך שעה) נרדם רועי הקטן ברכב אך בהגיעו הוא מתעורר ואינו מצליח להירדם עד שעה מאוחרת בלילה דבר שמקשה עליו לקום בבוקר, להתארגן לבית הספר ולהיות מרוכז במשך יום הלימודים. תזכרו, רועי סובל מהפרעות קשב וריכוז ומבעיות בהתארגנות. כשגיליתי את הסיבה לכך פניתי לאביו של רועי וביקשתי כי יחזיר אותו הביתה שעה אחת מוקדם יותר. זה יפתור את כל הבעייה, חשבתי. גם אמרתי לו שמדובר בהקדמה רק בתקופת הלימודים בבית הספר וכי בחופשות ובחגים אין שום בעייה שהוא ילך לישון מאוחר יותר.

התגובה שקיבלתי מאביו של רועי היתה זהה ליחס לו זכיתי ממנו במהלך השנים ועקב כך פניתי לבית המשפט למשפחה בבקשה שיקבל את בקשתי וינחה ברוח זו את אביו של רועי. הכל בשם טובת הילד הקטן, בנינו המשותף. השופטת שישבה בדיון החליטה לדחות את הבקשה ואף להעניש אותי בתשלום הוצאות לאב. לנגד עיניה עמדו הנתונים הכלכליים והכספיים שלי, שכר עבודה נמוך, דמי מזונות , ייתרת חובה בבנק והצורך להזדקק לסיוע כלכלי חיצוני והעובדה שאני נאלצת לקחת הלוואות כדי שאוכל להעניק לרועי את רמת החיים המגיעה לו. "עיינתי בנימוקי הבקשה. לא מצאתי שיש בהם כדי להביא לשינוי החלטתי", כתבה השופטת.

זהו הסיפור האישי שלי. מזה שנים אני מתמודדת בקשיים שונים של גידול ילד לבד ונאלצת לשלם עבור ייצוג משפטי כספים רבים, שאין באפשרותי לעמוד בהם. במשך כל השנים אני חווה, הן במערכת המשפטית והן במערכת הרווחה יחס מתנכר למצבי מצד נשים (שופטות, פקידות סעד). דומה כי ככל שהאב מתנהל בתוקפנות רבה יותר, כך הוא מצליח לקבל את מבוקשו כאשר ההכרעה הינה בידי אישה. זו תופעה עליה אני שומעת ממקרים נוספים של נשים, אמהות חד הוריות.

טרם הגשת הבקשה שהגשתי, קיבלתי עצה משפטית שלא להגיש שכן השופטת "עלולה להתעצבן". את מי המערכת המשפטית נועדה לשרת? ומדוע שופטות רבות מגלות קשיחות ושרירות לב כלפי נשים ?

עיון במסמכים ובבקשה שהוגשה יעלה שלא מדובר בבקשה קנטרנית או במטרה לפגוע באב או לסכל את הקשר בינו לבין הבן. הדעת אינה נותנת, מדוע בימ"ש מעניש אם חד הורית, המתמודדת עם קשיים שונים וכלכליים. מדוע נפסקות הוצאות לאם (הרי ניתן היה לדחות את הבקשה ללא צו להוצאות), בהליך של ענייני משפחה, מה גם שבעניין אחר בתיק זה, בו התנהלות האב הייתה שלא כראוי פסקה השופטת: "בית המשפט בעצמו מהחלטתו מיום …. קבע כי "למרות שמצאתי לקבל בקשת האם לא מצאתי, בנסיבות העניין, לחייב האב בהוצאות משפט, וזאת הן מן הטעם שאין בכוונתי להסלים יחסי הצדדים והן בהתחשב בהערותי"

מדובר במקרה פרטי, אך הוא מייצג תופעה שאני נחשפת אליה ושומעת מנשים שונות הנמצאות במצבי. אני רוצה לזעוק ואין לי למי. אני מסרבת לקבל את העובדה שלמרות שפרשתי בפני בימ"ש את מצבי הכלכלי אין שום התחשבות בכך, אך אין לי כל דרך משפטית נוספת לשנות החלטה זו . אמנם, לא מדובר בסכום כספי שהינו "בשמיים" ועם זאת, עבורי מדובר בסכום שאינו של מה בכך, מה גם שאני נושאת באופן מלא וללא השתתפות האב בהוצאות רבות כדי שרועי לא יחסר דבר.

אני מוצאת עצמי חסרת אונים מול החלטה תמוהה, לא ברורה ולא הגיונית ואין לי איך לפעול לשנותה או לביטולה. אני מקווה שאולי בעקבות הסיפור הזה, יגיעו נשים נוספות עם סיפורים דומים, אולי בעזרת חשיפת הסיפורים נוכל לשנות את הדרך בה המערכת המשפטית פועלת ונוכל להגיע לקצת יותר צדק. " מיכל.

ואני מבקש מכם לעשות מעשה. אם אתם מכירים שופטים ובכירים במערכת המשפט, תשלחו להם את הסיפור הזה, אם אתם קוראים אותו בעמוד פייסבוק תשתפו, אולי אפילו תעשו לייק כדי לעודד את רוחה של מיכל. מגיע לה קצת יותר צדק ממערכת המשפט שלנו.

(התמונה הינה תמונת אילוסטרציה ואינה תמונתו של "רועי")