מה לא אמרו על השידור הציבורי בישראל. אמרו שממילא אין לרשות השידור רייטינג, אמרו שמי שצופה בשידורים של הערוץ הראשון זה רק גמלאים ואשכנזים, אמרו שהרשות מושחתת ומסואבת, שהשידורים מלאים בתקלות, ועל הרדיו בכלל לא דיברו, כי הבלאגן שם הוא בעיקר של הטלויזיה.
אמרו וגם במידה רבה צדקו. ולכן היה נכון להקים את התאגיד. נכון היה לעשות משהו חדש. משהו רענן וכן, גם יותר צעיר. זה לא אומר שלא צריך לדאוג לעובדים המבוגרים והוותיקים. ואת הטובים בטח צריך לקחת, ואפילו בעדיפות על פני האחרים ויש לא מעט כאלה שצריכים לקחת אותם בעדיפות, לא רק עיתונאים.
רשות השידור התגאתה בדרמות שהפיקה, בסרטים הדוקומנטריים. אבל האם באמת היא עשתה אותם? האם לא רובם הוצאו החוצה יוצרים עצמאיים הם הם ביצעו אותם הלכה למעשה? ואם זה כך אז מה זה משנה אם מדובר ברשות השידור או תאגיד השידור? אולי בכלל צריך שיטה אחרת של עבודה.
המתווה החדש שהגיעו אליו בשבוע שעבר הזכיר לי את הדרך שבה עובדים כבר עשרים שנה ויותר בערוץ 2. שתי זכייניות, חברת חדשות משותפת ושידורים שעוברים דרך מרכז שידורים של הרשות השנייה. הגוף המפקח שלו יש גם היכולת והסמכות להוריד, לעצור לפקח ולבקר את השידורים. אז מקימים משהו דומה לכך. נו שוין. השאלה היא לא רק עם הפוליטיקאים ישלטו במינויים אלא איך יוכל התאגיד החדש וגם חטיבת החדשות החדשה לעמוד מול הפוליטיקאים מעכשיו והלאה.
איך יוכלו העיתונאים בחטיבת החדשות לסקר את הפוליטיקאים שהעניקו להם חמצן ומולם את אלו שהיו נגדם. אם כחלק מהעסקה הסיבובית הזו שנעשתה כאן נקבל עיתונות מטעם, אולי עדיף שאחוזי הרייטינג ישארו נמוכים. ואם לא אז כדי שרמת השידורים תהייה באמת גבוהה ותוכל להוות תחרות לערוצים המסחריים (לפחות בשידורי החדשות), אזי חייבים לצרף אליה רבים מהעיתונאים שעסקו בשנה וחצי האחרונות בהקמת תאגיד השידור.
ואולי בכלל הכוונה של ראש הממשלה היא למשהו רחב הרבה יותר. אולי בקרוב נתבשר על הקמתה של "לשכת תעסוקה לעיתונאים ועובדי מדיה" אשר המפוטרים מבין העיתונאים יוכלו להגיע ולהירשם לדמי אבטלה, שם גם ינסו לעשות להם חינוך מחדש בדמותה של הסבה מקצועית.
רוב הציבור בישראל לא מבין על מה המהומה. הוא גם לא מתעניין בה וכן, הוא בהחלט חושב שמדובר במאבק של צפונבונים מול ראש הממשלה. אבל רוב הציבור שוכח שבלי העיתונאים הללו, אלה שהקימו מאז חוקק חוק השידור הציבורי החדש, לא היתה מתפתחת המחאה החברתית של 2011. בלי העיתונאים הללו שרובם עבדו בערוצים המשודרים ובעיתונות הכתובה ונתנו את הרוח הגבית למחאה של אז, היא כלל לא היתה מתרוממת כי מי שחושב שמחאות אמיתיות עושים רק בפייסבוק פשוט טועה.
כדי שיהיה כאן שידור ציבורי אמיתי, כזה שמיועד לכל מי שלא רוצה לצפות בתוכניות הריאליטי ומחפש משהו אחר, כדי שיהיה כאן שידור ציבורי מגוון, כמו שדורשת שרת התרבות, והגון ומדוייק וללא משוא פנים צריך שהדיון עליו יצא מבין כותלי הברנז'ה העיתונאית ויחלחל פנימה לאותן קבוצות בחברה הישראלית שבחרו בראש הממשלה ומפלגתו, בשר האוצר ומפלגתו, בשר החינוך וברשימתו לכנסת. אולי אם הם יבינו שהשידור הציבורי הוא המקום שאליו אפשר לעבור בשלט כשמחפשים משהו אחר ממה שרוב הצופים רואים, אולי אז אפשר יהיה לייצר כאן שידור ציבורי ראוי.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 