כבר יותר מ 13 שנים שאני מתגורר במה שהיה פעם הטריבונה המזרחית של מגרש הפועל בשכונת קטמון בירושלים. קבלנים ויזמים ירושלמים (ביניהם גם משפחת יונה וחברת חפציבה) קנו אז את המגרש שנמצא בפינת הרחובות רות ורחל אמנו, ממש על גבול קטמון והמושבה הגרמנית ובנו במקום המגרש קומפלקס מגורים המבוסס על מגרש כדורגל שהפך לפארק ירוק ע"ש אופירה נבון, אשת הנשיא החמישי (אם אני לא טועה), ועל בנייני מגורים בני ארבע קומות במקום בו היו היציעים או הטריבונות כפי שקראנו להם אז.

כל בוקר אני מזמין מונית שתיקח אותי לעמל היום ולפעמים, כמו היום, פוגש נהגים ירושלמים ותיקים שברבע השעה שאנחנו מבלים יחד אנחנו מחליפים זכרונות ילדות. היום נסעתי עם בני והשיחה איתו היתה הרבה יותר מסתם החלפת חוויות וזכרונות, היא החזירה את שנינו אחורה שנים רבות לימים שבהם ספורט היה באמת משהו שחיבר בין אנשים, שאפילו הקללות והריבים במגרשים לא גלשו לגילויי גזענות ואלימות, שזה נראה טבעי לחלוטין ששחקנים יהודים ושחקנים ערבים ישחקו יחד בלי שתיווצר סביבם אוירה קודרת ומפחידה שניתן היה לחתוך אותה בסכין כפי שקורה היום במגרשי הכדורגל ואפילו הכדורסל.

F1030011

הדבר הראשון שבני הזכיר לי היה את הקונוסים מנייר עיתון הממולאים בגרעינים. הקונוסים הללו הזכירו לי דווקא קונוסים אחרים באותה צורה רק שאותם היו ממלאים בגרעיני תורמוס רטובים אותם היינו ממהרים לזלול לפני שקונוס הנייר ירטב בתחתיתו ויתפרק תוך שהוא מאפשר לגרעינים המלוחים של התורמוס ליפול לרצפה.

כשסיימנו את ארוחת הבוקר בשיחתנו עברנו למנה העיקרית. נזכרנו בשחקניה האגדיים של הפועל ירושלים, משום מה כמעט בכל פעם שאני נוסע עם נהג מונית שהיה ילד או נער באותה תקופה מתברר שהוא היה אוהד של הפועל ירושלים וזה משעשע כי אני תמיד חשבתי שהיינו במיעוט מול אוהדי בית"ר.

בני החל לשלוף שמות מזכרונו, אלי בן רימוז' ומרילי וכמובן עלי עותמאן, לא זה של עכשיו. של פעם שהיה בלם, כמדומני ואפילו נחשב לכסחיסט. ומולו ניסינו להזכר בשמות של כוכבי בית"ר לא מלמיליאן ונוימן אלא האחרים וזה היה די מפתיע שבבת אחת שנינו נזכרנו בשוער הביתר"י יוז'י סורינוב. ולמה. בגלל האוכל כמובן. שנים אחרי שהוא פרש מכדורגל ליוז'י ורעייתו היתה מעדנייה נפלאה ברחוב אסתר המלכה בשכונת בקעה. זה היה מקום המפגש של הירושלמים הותיקים והאנגלוסקסים והפרנקופונים החדשים. אלו שגדלו בשכונה שהיתה פעם שכונת עוני ומצוקה ואלו שהגיעו אליה והפכו אותה לשכונת יוקרה שבחלקים ממנה מתגוררים פעילי שמאל ידועים ובחלקים האחרים תומכי ימין אדוקים.

"איך אפשר להסביר לילדים שלנו שעדיף להתנהג כמו פעם ולא כמו שהם מתנהגים היום", שאל בני במין טון של אכזבה. "אפילו הקללות של פעם היו משהו שהיית יכול לחיות איתו", הוא המשיך. "זה לא שלא היו הולכים מכות במגרשים, שהיו צריכים אמבולנסים שיקחו פצועים אחרי כל דרבי, אבל זה היה מאהבת הקבוצה והשחקנים, מאהבת המשחק ולא משינאת האחרים", הי בני, אתה שמאלני או משהו?

ואני הנהנתי בראשי והרגשתי בדיוק כמוהו. ככל שהטכנולוגיה התקדמה כך תרבות הדיון והשיח שלנו הושחתו. "אולי צריך לנסות לקבוע כללים מחייבים וחדשים לשיח ברשתות החברתיות", חשבתי לעצמי, זה הכי נכון שחופש הביטוי יהיה חופש ביטוי אמיתי אבל יש משמעות גם לסגנון, יש חשיבות לעובדות, יש צורך בהבחנה בין הבעת דעה לבין השמצה והוצאת דיבה.

הגענו ליעד. לא, לא שלנו כאזרחים במדינה הזו. רק לסוף הנסיעה. "תדע לך שאני הולך לכתוב עליך", אמרתי לבני. "בכיף" הוא ענה. "זה חשוב".

בתמונה: chocolate soup. עוד מקום מהימים ההם. לאכול מרק שוקולד, לשתות pink floyd ולעשן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s