מחשבות של מצביע מבולבל

הבחירות האלה גורמות להרבה בלבול, לבטים ומחשבות על העתיד. הדבר שהכי מטריד ומפחיד אותי הוא מחוסר היכולת האמיתית להגיד את מה שאני חושב ומרגיש. איך שאני לא אשים את זה מישהו יתעצבן, יכעס ומשם הדרך לשיימינג, לניתוק, לנסיונות של נקמה אישיים או אחרים, קצרה מאד. בכל זאת. כמה דברים אני מרגיש שאני חייב לכתוב. ב-9 באפריל אנחנו הולכים לבחירות, אולי הכי גורליות שהיו כאן ב- 20 השנה האחרונות. אחריהן, לא משנה מה התוצאות, שום דבר לא יהיה אותו הדבר.

הבחירות הללו חייבות להיות מוכרעות על ערכים, הבטחות שמקיימים ובעיקר אכפתיות וסולידריות חברתית. זו המדינה היחידה שיש לנו. ואנחנו חייבים לשמור עליה.

כחול לבן

אין ספק שמדובר במהלך מנצח. פעם ראשונה מזה הרבה שנים שנדמה שיש תקווה להחלפת השלטון. המהלך האמיץ שעשה יאיר לפיד מאיר אותו כמנהיג אמיתי. כזה שמוכן לוותר על האני האישי בשביל הסיכוי למשהו טוב יותר לעם ישראל. לגבי הגנרלים ברשימה, אני מודה שאני לא ממש מתרשם. כמו שכתבתי לפני שבוע בערך, בין לפיד לגנץ אני לגמרי לפיד.

הגרוע יותר מבחינתי זו החמישיה המקדשת את הגבריות. הגבריות הלבנה, כן כן, למרות אשכנזי. העובדה שדחפו שם את ניסנקורן במקום למשל את אורנה ברביבאי או אישה מצויינת אחרת מפריעה לי מאד. אני יכול להבין שלא היתה ברירה והרביעייה המובילה היא גברית. בשביל הסיכוי להחליף את הביבי אפשר לבלוע את זה אבל מכאן והלאה? רק 2 נשים בעשרייה הראשונה?

ואז מספרים לנו שהקימו צוות מוביל לקבלת החלטות. בלי אף אישה אחת בתוכו. לא משנה איך שתסובבו את זה, זה ממש נראה לא טוב. האם השלב הבא זה שהמובילים יושבים מסביב לשולחן הפוקר ומקבלים החלטות על הגורל של כולנו ואין שם אפילו אישה אחת? מבחינתי זו פדיחה לא נורמלית.

יש לכחול לבן עוד זמן לתקן את זה. אני, ויסלח לי לפיד, מקווה שהסמל יצליח להסביר לגנרלים שלא מדובר בישיבות המטה הכללי. שמדובר במשהו הרבה יותר גדול והרבה יותר חשוב ושהם חייבים לשנות את הסדר ואת שיטת העבודה.

ועוד מילה והפעם על אשכנזי, בשביל המהפך אשכנזי חייב להביא את הסחורה, להעביר כמה מנדטים מהימין כדי שהגוש החדש, המרכז ושמאלה ינצח. אם זה יקרה יש סיכוי למשהו יותר טוב בשנים הבאות.

מפלגת העבודה

איך שלא מסתכלים על זה אני יותר ויותר משוכנע שמפלגת העבודה תפתיע. יש בראשה יו"ר מצוין שמסתכל שני צעדים קדימה ויודע לנתח את המצב בקור רוח ובהירות. נכון, זה לא פשוט להנהיג כאשר ה- DNA של הסובבים אתך מורכב מ- 80 אחוז הרס עצמי ו-20 אחוזים של חשיבות יתר.

אבי גבאי ניער את מפלגת העבודה, הביא איתו תקווה גדולה שמבחינתי עדיין קיימת. מי שטרף את הקלפים זה רמטכ"ל בלי שום נסיון אזרחי. אחד שחושב שלתת פקודות לחיילים זה להוביל לעומת הובלה של מנהיג אזרחי שיודע להעניק לאנשים שסביבו תחושה של "השינוי אפשרי אם רק תאמינו".

גבאי צודק לגמרי, כדי שהמהפך השלטוני יקרה חייבים מפלגת עבודה חזקה. מצביעי מפלגת העבודה חייבים לחזור הביתה. הנבחרת של המפלגה היא באמת הפרלמנטרים הכי מנוסים והכי טובים שיש לנו. הם חייבים להיות בפנים.  גם גבאי, כמו לפיד, הוא מנהיג אמיתי, גם הוא הבין שבשביל שהעבודה תגיע למקום טוב יותר צריך להבליט את הנבחרת הפרלמנטרית, מודה, לפני מספר שבועות ישבתי עם אחד מבחירי המפלגה ששאל אותי מה צריך לעשות כדי שהמפלגה תתרומם מהבור העמוק בו היא נמצאת. "אתם חייבים להבליט את העשייה של החכי"ם", אמרתי לו. "זה הנכס הכי גדול שיש". אני בטוח שזה לא קרה בגללי, אבל לפחות חייכתי לעצמי כשהקמפיין השתנה לכיוון הזה.

רק תזכרו. גם הנבחרת הכי טובה צריכה קפטן. גבאי הוא לגמרי הקפטן הכי טוב למפלגת העבודה.

מרצ

וואו. זה ממש ממש קשה. אני אוהב את מרצ. בכל זאת היה לי הכבוד הענקי להיות אחד מהדוברים הראשונים של המפלגה, יחד עם אורית לרנר האלמותית. סביר להניח שמה שהיה אז לא יהיה יותר (12 מנדטים ב- 1992) אבל חייבים שמרצ תישאר ולא תימחק. היא סוג של מצפן מוסרי גם כאשר נמאס לנו לשמוע שוב ושוב על הפלסטינים והשלום, על המסתננים ומבקשי המקלט ושאר קבוצות המיעוט המקופחות בחברה הישראלית.

הבעייה הגדולה שלי עם מרצ שלמרות הפריימריס היא עדיין נשארה מפלגת מדינת תל אביב. היא עדיין לא מתרגמת את העשייה הפרלמנטרית החברתית למנדטים ובטח לא הצליחה לגרום לחבריה לבחור במועמדים מהפריפריה למקומות ריאלים ברשימה לכנסת.

במרצ של 2019 מדברים על המאבק בין קבוצת החברתיים לקבוצת השלום. זה בהחלט מאבק שמבחינתי צריך להיות בו רק מנצח אחד. בלי חברה חזקה וסולידרית, כזו שמבוססת על יכולת קיום בכבוד של הפרטים המרכיבים אותה, אין לנו זכות לשלום. זה לא שלום ואח"כ החברה. זה קודם החברה ואח"כ השלום וכל עוד במרצ לא מבינים את זה אני חושש שהמפלגה תדשדש על גבול אחוז החסימה.

הליכוד והימין הפשיסטי

אין לי כותרת אחרת לתת לזה. לשמוע את שרי הליכוד, את חברי הכנסת שלו, מתרצים ומסבירים למה עוצמה יהודית זה בסדר זה פשוט נורא. זו הדוגמא המצויינת ל"השילטון משחית", רוצה לומר, נעשה הכל כדי להשאר דבוקים לכסא ולא משנה כמה נהרוס את המדינה.

הליכוד חייב להתחיל לחפש מנהיגות חדשה. מנהיגות אמיצה וישרה שחוזרת לימיו של מנחם בגין. לא בחרתי בו אף פעם ולא אהבתי חלק גדול מהדמגוגיה והפאתוס שלו, אבל הוא היה אמיתי. מבחינתי יותר אמיתי משמעון פרס למשל, שקידש את השקר והאופרטוניזם ככלי הפוליטי המרכזי שלו.

הליכוד מפחיד אותי בגלל אפקט העדר שלו. בגלל הרצון הבלתי סביר להסביר כל דבר רע למה הוא טוב. הפחד מפני איבוד השלטון מעביר את חבריו על דעתם והם יהרסו כל חלקה טובה בנסיון להמשיך ולהיות מחוברים לעטינים השופעים של הממשלה ולא חשוב את מי הם יהרסו בדרך.

המפלגות הערביות

אני חולם על מפלגות ערביות שעסוקות בשיפור איכות החיים של האזרחים הערבים בישראל. כאלה שלא מפסיקות לדבר על הצורך בהסדר מדיני וחתירה לשלום אבל עוסקות בעיקר בחיים היום יומיים והרצון לייצר שותפות אזרחית בין כלל אזרחי המדינה. שותפות שמבוססת על שוויון זכויות וחיים משותפים, במסגרתם אני לא אחשוש להכנס ליישוב ערבי מפחד שיתנכלו לי, חיים שבהם אוכל לשכור דירה באבו גוש או בג'לג'וליה בלי שאחשוש לחיי ובמקביל שאוכל לקבל שכנים ערבים בבניין שבו אני גר בירושלים מבלי שהם יחששו להתגורר יחד עם רוב יהודי.

אני רוצה לחשוב שדו-קיום הוא לא מילה בלתי ניתנת להשגה. שחיים יחד מתוך כבוד הדדי אינו סתם מושג מופרך. תשאלו אותי למה אני חושב שדווקא המפלגות הערביות צריכות לדאוג לכך ואני אגיד פשוט כי להן יש את הכח מול הציבור שלהם. ואם אין, שימצאו את הדרך להוציא את הכח הזה ולהשתמש בו.

המנדטים שהולכים לאיבוד

הכי חבל לי זה על כל הקולות שהולכים לאיבוד בגלל שיש אנשים שבטוחים שזו ההצגה הכי טובה והכי חשובה בעיר. זה מגיע משמאל ומימין, מפלגות שעושות יותר רעש ציבורי ותקשורתי וכאלו שעושות פחות. אלו שיקבלו אלפי קולות שילכו לפח וכאלו שיקבלו אפילו פחות אבל גם הם יזרקו ללא הואיל ויגרמו נזק לגוש זה או אחר.

הזכות להבחר היא אמנם זכות דמוקרטית בסיסית אבל דחילאק. יש גבול.