אמא שלי רוצה שאהיה עובד סוציאלי

זה נשמע כאילו סוף העולם הגיע. במקום רופא, עורך דין או יזם הייטק, שאמא של מישהי תגיד לה שהיא ממש רוצה שהיא תהייה עובדת סוציאלית. אבל זה ממש משהו שצריך לקרות. הגיע הזמן שמעמד העובדות הסוציאליות ישודרג ובגדול. הגיע הזמן שלהיות עובדת סוציאלית יהיה משאת נפש בדיוק כמו להיות רופא, או מנהל בחברת הייטק. בעוד מספר ימים יציינו, ברחבי העולם, את יום העבודה הסוציאלית. מקצוע קשה, שוחק, המאופיין בחוסר בהכרת תודה, במקצועיות רבה שנדרשת ובעיקר במעמד ובתדמית חברתית כלכלית נמוכים.

את זה חייבים לשנות. כשאומרים שרופאים מצילים חיים, צריך לדבר באותה נשימה גם על העובדים הסוציאלים. התפקיד שהם ממלאים הוא ללא ספק אחד מהתובעניים ביותר בכל מה שקשור להשפעה העצומה שיש להם על חייהם של לקוחות לשכות ושירותי הרווחה.

זה לא סוד גדול שיש לי המון טענות לעובדות הסוציאליות, בעיקר אלה בלשכות הרווחה ובעיקר הותיקות והשחוקות שבהן, בגלל האטימות, העובדה שהן לא זמינות, בגלל שעל כל הרמת קול הן קוראות למשטרה, וכן בעיקר לאור העובדה שהן לא ממש אוהבות לסייע ללקוחות שלהן לעשות מיצוי זכויות. "אנחנו מטפלות", הן אומרות. אבל עם יד על הלב אני אומר לעצמי בכל פעם שאני נכנס בשערי בית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב, או בכל פעם שאני משוחח עם עובדת סוציאלית המנסה לסייע לאחד מהמטופלים שלה, שאני ממש לא מקנא בהן.

הלחץ הבלתי נתפס שבו הן נתונות, החשש ממה יקרה אם לא יהיה להן מענה הולם לצרכי הלקוחות שלהם שמגיעים אליהם כמו הגיעו ליחידת הטראומה בחדר המיון, הוא עצום. והבעייה מול זה היא שהתדמית שלהם בתחתית סולם המקצועות האקדמיים. שהשכר גם הוא נמצא בתחתית. ובמקום שהמערכת הממשלתית והציבורית תחבק אותן, תעניק להן היא עסוקה בעיקר בלשים פלסטרים.

כשהתפרסם לאחרונה מדרג השכר בשירות הציבורי היו העובדות הסוציאליות בחלקו המאד תחתון. לא מגיע להן לקבל שכר כמו הממוצע בחברת חשמל? בנמלי הים והאויר? ברכבת ישראל. איפה נשמע שעובדי רכבת יקבלו שכר גבוה משמעותית מעובדת סוציאלית הדואגת לחיים של מאות ישראלים באופן קבוע.

הזכות של העובדות הסוציאליות להכרה חברתית וכלכלית ברמה הגבוהה ביותר היא החובה שלנו כאזרחים לספק להם אותה. לכבד את העובדות הסוציאליות בלשכות לשירותים חברתיים ולעבוד יחד איתן כדי שהמענים שנקבל כלקוחותיהן יהיו כאלה שישפיעו עלינו ויגרמו לנו לפרוץ קדימה, למצות את הפוטנציאל האישי שלנו ולדאוג שאם נצטרך אותן זה רק בשביל לקבל אישור לאפוטרופסות על הורינו או סיוע אחר הנוגע למימוש זכויותינו החברתיות והכלכליות.

בשש השנים האחרונות אני נחשף לשורה ארוכה של סטודנטיות לעבודה סוציאלית. נשים צעירות ומחוייבות למשימה קשה עד מאד של ריפוי חוליים של מצוקה כלכלית, מצוקה נפשית ודאגה להשרדות יומיומית. אני מלווה אותן משנתן הראשונה בבי"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ועד שהן מוצאות את מקומן כעובדות באחד מהמקצועות השוחקים ביותר. מקצתן נשבר ומחפש דרכים חדשות לחיים אבל הרוב נשארות והם אלו שיחליפו בקרוב את העוסיו"ת מפעם, אלו שהגיעו למצב שבו המצוקה האישית שלהן והתפישה שלהן עצמן את מקצוען הפכה אותן לעובדות ממורמרות וכועסות על העולם. אובדות סוציאליות.

אני מקווה שהבחירות הקרובות לכנסת יהיו תחילתה של מהפכה בתחום הרווחה והשירותים החברתיים. מהפכה שתשים במקום גבוה את מעמדן, שכרן ותדמיתן של העובדות הסוציאליות החדשות, כי רק כך ניתן יהיה לתת מענה ראוי והולם למאות אלפי האזרחים המשוועים לעזרה.

כשזה יקרה נוכל לקרוא בסקרים שאמהות מאחלות לילדות ולילדים שלהם שילכו לעבוד בתור עובדות סוציליות.

—————-

הכותב הוא מנכ"ל משותף של עמותת "ידיד" המלמד מזה שש שנים בבי"ס לעבודה סוציאלית בתל אביב, סמינר בנושא פרקטיקה של מיצוי זכויות וכן יסד ומשמש כמנהל מקצועי משותף של הקליניקה לקידום מדיניות חברתית הפועלת במסגרת בית הספר