(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

יש לשב"ס מין שיטה שכזו, מורכבת ומתוחכמת של העברת אסירים מבתי המעצר אל בתי המשפט. שיטה שמבוססת על הסעות המונים מבתי הסוהר והמעצר ברחבי הארץ. שיטה שלא ממש ברור למה קבעו אותה כמו שקבעו אבל התוצאה שלה היא שבמקרים לא מעטים מוצאים את עצמם האסירים והעצירים מבלים כמה ימים טובים בדרכים בין בתי סוהר ובתי מעצר כאשר הם מבלים לעיתים ימים ולילות שלמים בתאים שאפילו לחיות בגני החיות הטובים בעולם לא היו נותנים לחיות בהם.

כך זה היה גם במקרה שלי. מתברר כי לפי השיטה של השב"ס אם הדיון שלך מתקיים בבית המשפט בפתח תקוה אבל אתה עצור בבית המעצר ברמלה אין נסיעה ישירה בבוקר כמו שנוסעים לבתי המשפט בלוד, ראשון לציון, ירושלים ותל אביב. לפתח תקוה ונתניה צריכים להחליף פוסטות (כך, למי שלא מכיר, קוראים למשאיות או הטרזנזיטים שמובילים אסירים ממקום למקום.אגב,לא חגורים בחגורות בטיחות אבל זה לפוסט אחר) ובמקרה שלי למשל החלפת הפוסטות נעשית בבית הסוהר השרון שבין כפר סבא לתל מונד.

הקורא הסביר יכול היה להבין מהדברים שיוצאים בבוקר מוקדם מרמלה ונוסעים לשרון מחליפים מכונית ונוסעים לפתח תקוה וכך גם בדרך חזרה. סליחה, מצטער, זה ממש לא כך. כדי להגיע למשל לדיון ביום שני, יוצאים ביום ראשון בבוקר מרמלה ומגיעים בערך בתשע בבוקר לבית הסוהר השרון. שם מוכנסים לתא מעבר (שהוא הסיפור האמיתי בפוסט הזה) ומחכים עד ליום שני בבוקר או אז נלקחים אחר כבוד לבית המשפט. אם הדיון מסתיים עד 11 לערך ומספיקים לחזור לבית הסוהר השרון עד אחת וחצי, אז גם מספיקים לתפוס את הפוסטה חזרה ה"ביתה" לרמלה, לניצן. אבל אם הדיון מתעכב או מתארך, אז חוזרים לתא המעבר הבלתי נתפס ומחכים בו עד למחרת היום בצהריים ורק אז נוסעים חזרה לתא 4 באגף 4 שבשלב זה נחשב לתא יוקרתי בבית מלון.

וכל מה שתיארתי לכם פה זה במקרה הטוב. אבל מה קורה למשל, כמו שקרה לי ממש בהתחלה, כשהדיון שלי נקבע ליום ראשון בבוקר. במקרה הנוראי הזה הוצאתי מתאי בכלא ניצן ביום חמישי בחמש וחצי בבוקר, הגעתי לכלא השרון בשעה 9 ונזרקתי לכלוב שאפילו חיות לא היו מסכימות לחיות בו עד ליום ראשון בבוקר (חמישי, שישי, שבת) רק בשביל לגלות, כשהגעתי לבית המשפט שהדיון נדחה ואף אחד לא הודיע, אבל אז גם הצלחתי ל"פספס" את הפוסטה וכך זכיתי לעוד יום אחד של "תענוג" בתא המעבר באגף 1 בבית הסוהר השרון. ביום שני חזרתי לכלא ניצן. 5 ימים של גיהינום עליי אדמות.

יהיו ביניכם מי שיגידו, מה הוא מתבכיין עכשיו, הוא עבריין והוא משלם על מה שעשה, אז מעבירים אותו מתא אחד לתא אחר, ביג דיל. אז זהו. שבימים מסויימים ישבו איתי בתא הזה עבריינים "כבדים מאד". רוצחים, אלימים, כאלה שנמצאים כבר שנים בבית הסוהר והם נוסעים לדיונים בענייניהם מידי פעם. את מה שהם אמרו על תנאי השהייה בתא המעבר בבית הסוהר השרון כמו גם בבתי סוהר אחרים, אני לא מאחל גם לא לשונאים הכי גדולים שלי.

תא המעבר בשרון נראה יותר כמו כלוב של חיות. כזה שרואים בסרטי הטבע שמשודרים בערוץ 11. ביום רואים שהחיות יוצאות למכלאה הפתוחה שלהם ובלילה חוזרות לתא כדי לישון. כך נראה תא שבו נותנים לאנשים שממתינים למשפטם להיות בימים ובשעות לפני שנגזר גורלם. תא עם ריצפת בטון וקירות מלוכלכים, שירותים ללא אסלה, כיור מתכת עם ברז מתנדנד, שולחן מתכת המחובר לקיר ושלוש מיטות קומותיים עם או בלי מזרנים. רדיו, טלויזיה, חומרי קריאה, כל אלה לא קיימים. גם לא ירידה לחצר לשעה ביום. לנשום אויר. בחלקו העליון של התא בגובה של 2 וחצי מטר לערך נמצא חרך (לא חלון) הפתוח לאויר ולאור שהרבה מהם לא נכנסים לתא.

מהרגע שנכנסת לתא ועד הרגע שאתה יוצא לפוסטה, הדלת לא נפתחת יותר. את האוכל מקבלים דרך הפתח הקטן בדלת הברזל, אם אתה רוצה מגב כדי לאסוף את המים הנקווים לאחר שימוש שעושה אחד העצירים במקלחת הפתוחה לעיני כל, אתה צריך לחכות כמה שעות טובות לפני שאחד מהאסירים התורנים יעבירו לך אותו לכמה דקות דרך הדלת ומיד ידרשו אותו בחזרה.

האגף פתוח לכאורה משמונה בבוקר עד שש בערב. זה לא אומר שום דבר למעט העובדה שאלו השעות שבהם אפשר להשתמש בטלפון. יש באגף 2 טלפונים לשימוש האסירים. מכשירים כתומים של בזק לשעבר המופעלים על ידי חברת הייטק כל שהיא ומאפשרים לכל אסיר עם חתימה קולית שרכש כרטיסי חיוג בקנטינה להתקשר החוצה. בניגוד לאגף 4 שבו ישנם כ- 10 מכשירי טלפון, אחד לכל אחד, הפזורים באגף ומספיקים, בצורה טובה יחסית לכל תושביו, הרי שפה צריכים 30 או 40 איש להסתדר עם שני מכשירים בלבד.

אם אתם שואלים, איך מדברים כשהדלת סגורה כל היום ובכן השיטה הידועה היא שהטלפונים מותכנים על עגלות מתכת המוסעות עם כבל ארוך בין תא לתא, האסיר יורד על ברכיו ושולח את ידו בחור שבדלת, מעביר אליו לתא את השפופרת ואת ידו השנייה הוא מוציא מבעד לפתח הקטן ומחייג. מישהו גדול מימדים כמוני וגם כזה שסובל מכאבי פיברומילאגיה חזקים, איך להגיד, להתכופף היה לי מאד קשה, כשניסיתי להעביר את ידי כדי לחייג הן השתפשפו ונשרטו במסגרת הברזל ומכיון שחוט המתכת המחובר לשפופרת אינו ארוך דיו כדי להגיע לשולחן המתכת עם הספסל המחובר אליו (כמו שולחן פיקניק רק ממתכת קרה), אז גם לשבת ולנהל שיחה לא ממש הצלחתי.

הסוהרים באגף הם כאלה שאסירי המעבר לא ממש מעניינים אותם, לקח לי 2 דיונים שבהם הגעתי לשם להבין שאני יכול לבקש ספר לקרוא (על עיתונים אין מה לדבר) ובסוף הם גם נתנו לי. למרפאה, אליה היו צריכים להוריד אותי פעמיים ביום לפחות הגעתי בצורה חלקית בלבד. אגב, מספר המדרגות המובילות לאגף בכלא השרון גדול יותר מזה שבכלא ניצן, שכך שאני השתדלתי ככל שיכולתי פשוט לא לרדת ממיטת הברזל.

בניגוד לתא ללא עישון בו שהיתי בכלא ניצן הרי שכאן, בתא המעבר, אין כזה דבר ללא עישון. וכך, חמישה ימים או יומיים או משהו באמצע, הייתי יושב ולפעמים שוכב על מזרון עם כיסוי מפלסטיק, שמיכה צבאית אחת להתכסות בה, בימים היותר קרים בתחילת המאסר ולאחר מכן כזו שהפכתי אותה לכרית, באחד מימי החמסין הכי גדולים שהיו לנו השנה ושואף לריאות, בעישון פסיבי כמובן, עשן בלתי פוסק של סגריות המודלקות אחת אחרי השנייה בידי הרוב המכריע של האסירים בתא.

מי מהם שהיה רגיל לתאי המעבר, הגיע עם כל הציוד "להנעמת" השהייה במקום. סדינים, כריות, כוסות, בקבוקי שתייה, ממתקים וחטיפים, קפה וסוכר ומה לא. אני, בטח בפעם הראשונה, שבועיים אחרי שנעצרתי עדיין הייתי לבוש באותם בגדים איתם לקחו אותי מבית המשפט, חליפה שחורה, חולצה שחורה ותחתונים וגרביים שהייתי מכבס יום יום, כי באותו שלב לא הצליחו אפילו להכניס לי בגדים לבית הסוהר (אבל על זה בפוסט אחר).

נחזור לרגע לסוהרים. נדמה היה לי לפעמים שיש בבתי הסוהר סוהרים שלא ממש אוהבים את העבודה שלהם. ואם הם לא אוהבים אותה הרי שהדרך שלהם להתמודד איתה זה פשוט להתעמר באסירים שעליהם הם משגיחים. אתם צריכים להבין את תפקידו של הסוהר. מלבד העובדה שהוא מלווה אותך לכל מקום כדי שלא תברח, הוא גם סוג של מלצר או שליח אם תרצו אשר אמור לסייע לך ולספק את זכויותיך, למשל לקבל בקבוק של מים קרים, או כוס תה, במקרה של תאי המעבר בהם אין קומקום חשמלי או פלטה לבישול. הוא זה שאם אתה זקוק לחובש הוא אמור לקרוא לו ובמהירות. הוא זה שאם אין לך שמיכה, או מזרון או שחס וחלילה אתה חולה באסטמה קשה ולא מצליח לנשום בחדר מלא עשן או פשוט בלחות וחום מעיקים ביום חמסין קשה, הוא אמור לענות לבקשתך לקבל מאוורר. כן, מאווררים יש בבתי הסוהר.

אם נפלת על סוהר שהוא גם בנאדם הרווחת. אבל אם נפלת על אחד שיש לו יום רע מהבית או שסתם הוא שונא אדם ובשבילו העבודה בשירות בתי הסוהר היא דרך נפלא להוציא אגרסיות על אנשים שגם אפשר לכבול אותם, להעניש אותם ולהתעלם מהם אם חס וחלילה ביקשו משהו בקול רם מידי או חזרו על בקשתם מספר פעמים כי אף אחד לא טרח לענות להם, אם נפלת על סוהר שכזה, השהייה שלך במשמרת שלו ממש לא נעימה.

בפעם הראשונה שהגעתי לתא המעבר בכלא השרון קיבלתי התקפת אסטמה קשה, מי שמכיר חולי אסטמה יודע שהם מחרחרים, מנסים לתפוס אויר בנשימות קטנות ומרגישים הרגשה של מחנק ואובדן הכרה וחיים. ניסיתי לקרוא מספר פעמים לסוהר, לא היה לי כח והקול שלי היה חלש מידי. בשלב מסויים קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון הקטן שבחלקה העליון של הדלת כדי לקרוא בקול חזק יותר. לא הצלחתי להגיע, רגלי לא החזיקו אותי ואני נפלתי על רצפת הבטון החשופה של התא. רק ברגע זה החליט אחד מהאסירים שהיו איתי שהמצב כנראה חמור מספיק ומצדיק את התערבותו. הוא החל לצעוק לסוהרים לבוא מהר ולקרוא לחובשים.

הסוהרים הגיעו ועמם אחד מהקצינים האחראים על האגף. הקצין העיף בי מבט קצר והודיע לי בקול רם וגס שאין לי שום דבר ואני צריך להירגע. חובש כמובן שלא הגיע וטיפול לא קיבלתי. באותו רגע הרגשתי שאני באמת לא רוצה להמשיך לחיות כך. הרגשתי שלא משנה מה הפשע הנוראי שעשיתי, אין שום סיבה שבעולם שכך אצטרך לחיות, שכך אצטרך להעביר את הזמן שלי אחרי שהחיים שלי בחוץ נהרסו לחלוטין.

חמש פעמים שהייתי בתא המעבר מספר 1 בכלא השרון בדרך לדיונים בבית המשפט. באחד מהדיונים, על חלופת המעצר (מעצר בית), החליטה השופטת לקיים דיון נוסף למחרת היום. המשמעות מבחינתי היתה עוד שני לילות בבור הגיהנום הזה. החלטתי לוותר. לא הייתי מוכן לשהות בתא המעבר הזה עוד זמן ובעיקר כאשר כבר הבנתי שמערכת הצדק הישראלית יש לה דרך מוזרה להתקיים. רק רציתי לחזור לתא שלי מספר 4 באגף 4, תא שבו, לתדהמתי, הרגשתי כמו סוג של בית.

ביומן המלא שלי יש עוד לפחות פרק אחד העוסק בתא המעבר בבית סוהר השרון, פרק בו אני מספר על תחילת הקיץ המביאה איתה את אחד הדברים הנוראיים בכלא, פשפשי המיטה המכונים כאן בקבקים או בגבגים, תלוי מי מבטא את השם. פרק שבו אשתף אתכם בסיפוריהם של אסירים ועצירים ששהו איתי בתא ושחלקם לא הסכים כלל לישון על המיטה מהפחד להעקץ על ידי הפשפשים ובחרו לשים את המזרונים על הרצפה החשופה והמלוכלכת.

ביום שבו קיבלתי את גזר דיני חזרתי לתא המעבר, הייתי צריך לבלות בו עוד 24 שעות, כי פספסתי את הפוסטה חזרה. 24 שעות שבו הייתי צריך להתמודד לבד סוף סוף עם וודאות כל שהיא לגבי העתיד שלי בחודשים הקרובים, אבל גם עם פחדים לא מעטים של "לאן יעבירו אותי עכשיו, איך אצליח להסתגל לאנשים חדשים, מה יהיה עם הדירה שעזבתי, עם עמותת "ידיד" שבשלב זה כבר לא הייתי סמנכל"ה ומה יהיה על העתיד שצפוי לי, אם בכלל.

הדבר היחידי ששימח אותי מעט היה הידיעה שאין לי יותר דיונים בבית המשפט ושעד תום תקופת המאסר שלי לא אצטרך לחזור יותר לתא המעבר הנוראי שבכלא השרון. תא שאם יכניסו אליו ל- 24 שעות כמה שופטים או פרקליטים או את אנשי מבקר המדינה (את אנשי המבקר בעצם אין מה להכניס לשם, שמעתי שחתכו להם את הכנפיים), הם יצאו משם עם טראומה לכל החיים. לא מאחל להם.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s