אחד הדברים הראשונים שעשיתי לפני יותר מ-20 שנה, כשאובחנתי לראשונה כחולה בפיברומיאלגיה (להלן פיברו), היה להחליט שהמחלה לא מנהלת אותי, שלמרות הכאבים הקשים והלעיתים בלתי נסבלים ממש, לא אתן לה להפריע לי בשגרת החיים, ביציאה מהבית כל יום לעבודה, להמשיך ולתרום את תרומתי לחברה ולעשות את מה שאני כלכך אוהב, לשנות את הדרך שבה המערכת הציבורית מתנהגת כלפי החוליות החלשות שלה.

18056912_1339596846133588_5678183807076085932_n

אחד הדברים שעזרו לי לממש את ההחלטה הזו היתה העובדה שככל שעבדתי יותר כך האדרנלין התפרץ לי בגוף ועזר לי להתמודד עם הכאב, היו ימים שהצלחתי להוריד באופן משמעותי את כמות משכחי הכאבים שלקחתי (50 מ"ג של אוקסיקונטין ליום), תוך כדי ניסיתי כל מיני דברים אלטרנטיבים, ניסיתי הידרותרפיה, וגם תא לחץ, ניסיתי קנאביס רפואי וגם לא, בסוף נשארתי עם האפיוטים, משתדל לא להתמכר. אבל העבודה עזרה, האדרנלין שמתפרץ כל פעם עמד במשימה, אפילו עזר לדכא התקפות אסטמה בתקופות שהן החריפו במיוחד.

22 שנים עברו מאז ואני מוצא את עצמי בבית. בחודשים האחרונים אני בבעייה. ובחודש האחרון עוד יותר, מאז הסגר והבידוד, מאז שאני יודע שאני בקבוצת הסיכון הכי מובהקת (כך לפחות נאמר לי) אני בבית. די סגור ומסוגר. וזה אומר שכאבי הפיברו חוזרים ומשתלטים עליי. הם חוזרים ומנהלים את חיי.

יש ימים שאני לא מסוגל לקום בבוקר, בניגוד לתקופה שבשש וחצי כבר הייתי במשרד. ישנם ימים שאחרי כמה שעות האצבעות כבר אינן מסוגלות להקליד. הברכיים והשכמות צועקות מהכאב והזרועות והמרפקים מצטרפים אליהם בחגיגת צלילי כאב שאני שומע כל הזמן בראשי.

אני לא יודע איך יגמר הסגר הזה, מה יהיה אח"כ עם לצאת לעבודה, אבל השילוב הזה של סגר, בדידות ופיברומילאגיה זה, לפחות בשבילי, לא דבר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s