7 חורים בבטן

בשבוע שעבר, מוקדם בבוקר, לקחתי תיק קטן, כמה בגדים ואת המחשב ויצאתי לבית החולים. לבד כמובן, כי למה לבקש ולקבל עזרה מחברים שאפשר לא. אבל זה אני. בקטעים האלה דפוק לגמרי, לא מסוגל לבקש. לקבל. מרגיש שמטריח, אי נוחות. יצאתי לבד להרפתקה רפואית שהאמת היא שממש לא ידעתי איך היא תסתיים ומה יהיו ההשלכות שלה על החיים שלי.

ברבע לשבע, כמו שביקשו התייצבתי במחלקה הכירוגית. "תלך, תשב, תחכה, נקרא לך", אמרה בחיוך האחות בדלפק הקבלה. הסתכלתי על הדלפק וראיתי קלסר אדום ועליו שמי. בפנים המון ניירות. הלכתי לשבת. האמת שדי שמחתי שעוד יש זמן עד לניתוח כי הייתי צריך לשלוח את המייל הראשון של היום בקמפיין הציבורי הדורש להגדיל את קצבאות הקיום. חיים בכבוד ולא שקל פחות אני וחברי לארגונים החברתיים קוראים לו. הרגשתי באותו רגע שאני לא יודע מה יהיה איתי אחרי הניתוח אבל היתה לי הרגשה שהקמפיין בסוף יצליח כי אין ברירה וזה חובה. חובתה של המדינה לסייע, דווקא עכשיו לאלו שהכי אין להם.

כמה דקות לפני השעה שמונה הגיע אחות מתלמדת. לקחת מדדים היא אמרה, אחריה רופא מתמחה בשביל לקחת דם "כדי שנדע איזה סוג יש לך, בשביל הניתוח", הוא אמר. "אבל בדקתם לי את זה בשבוע שעבר ביום ההכנה", אמרתי, הוא חייך. בשמונה ורבע הופיע עוד זוג בפינת ההמתנה. שניים. מודה, צבט לי קצת שהם יחד ואני לבד. אבל זו הבחירה שלי. מטופשת אולי אבל הבחירה שלי. "לא הייתי צריך לבקש ממישהו לבוא מהשפלה במיוחד בירושלים", אמרתי לעצמי כאילו בשביל לשכנע שההחלטה שלי היתה מחוייבת המציאות.

הזמן עבר ואני התחלתי להתעצבן. בשביל מה הביאו אותי ברבע לשבע כאשר במשך שעתיים וחצי עוד לא קרה דבר. אוף הישראלות הזו, כל דבר צריך לחכות. אז לחכות לאינסטלטור או לטכנאי של הכבלים והלווין זה כמו לחכות לניתוח שהיה אמור להיות בשעה מסויימת אבל בינה לבין המציאות הקשר די מעורפל.

עברו כמעט שלוש שעות. כבר כמעט קמתי והלכתי הביתה ואז הגיעה האחות ואמרה בקול חמור סבר כשבידה היא מחזיקה חבילה שנראית כמו פיג'מה של בית חולים "בוא בבקשה, תוריד את הבגדים ותלבש את החלוקים, אחד מקדימה ואחד מאחור". נבוך ומבוייש שאלתי איפה בדיוק אני אמור לעשות את ההחלפה הזו ובתשובה היא רצה לקבלה ובחזרתה הובילה אותי לאחד החדרים, הראתה לי את אחת המיטות, הסבה את הוילון ואמרה לי "תתפשט לגמרי ותתכונן". בצייתנות ביצעתי את ההוראה והרגשתי שאני נפרד מהקיים והולך למשהו אחר, לא ידוע. לחדר נכנס במהירות בחור צעיר דוחף מיטת ברזל רפואית עליה נשכבתי ובמהירות הוסעתי במסדרונות ארוכים לחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. את משקפי הורו לי להשאיר מאחור כך שבדקות הארוכות הללו לא יכולתי לראות את פניהם של האנשים שדיברו אליי ביניהם, כך מסתבר, מלווה אחת שהזכירה לי את שנות עבודתה עם אבי ז"ל ואת הכרותה עמי מאז ילדותי.

הגיע המרדים. שאל כמה שאלות ולאחריו המתמחה, הסטודנט הצופה, הרופאה המנתחת, האחות, מי לא. הובלתי, כמעט כמו שה לעולה, לחדר ההכנה לניתוח. עוד קצת דם, עוד כמה בדיקות. ומשם לחדר הניתוח. הושכבתי על שולחן הניתוחים. ידיים פרושות לצדדים, דקירות, מחטים, כמעט והרגשתי כמו ההוא על הצלב. אחרי כמה דקות דחפו לפני מסכה והמרדים אמר, תנשום עמוק, זה רק חמצן. ניסיתי לנשום, אבל המסכה היתה צמודה לפנים כלכך חזק שהרגשתי שאני נחנק. יותר אני לא זוכר. השעה היתה בערך 11. בפעם הבאה שפתחתי את עיני עמדו מסביבי הרופאה המנתחת והצוות ובקצרה סיפרו לי שעברתי ניתוח לא פשוט אבל מוצלח ועכשיו אני בחדר התאוששות בדרך למחלקה. עוד קצת זמן עבר והמיטה עליה שכבתי נדחפה בידי העובד המחלקתי לעבר משכני החדש לימים הקרובים. חדר 9 כירורגית ב'. הכאבים היו חזקים לדבר לא יכולתי. ביקשתי משהו להרגעה ושמעתי את אחת האחיות אומרת לי, אל תדאג, אין סיבה שיכאב לך שאתה כאן. יהיה בסדר.

התחיל השלב השני. שלב ההחלמה הראשוני מהניתוח. לא משהו מהנה במיוחד. כאבים חזקים. מחובר לצינורות ועירויים, בתחילה אסור לקום מהמיטה. השירותים בתוך בקבוק מחומר המזכיר תבנית של ביצים, טלויזיה אין. למישהו כמוני שסובל בנוסף מכאבים יומיומיים חזקים מאד של פיברומילאגיה זה פשוט אסון. לא מצליח לישון. מסתכל על הקיר או התקרה. מנסה למצוא מקום להניח את הגוף כך שלא יכאב כלכך. והשעון לא זז. אני צריך להיות כאן שלושה לילות. "הלוואי ויכלו פשוט להרדים אותי לכל הזמן הזה היה עדיף", אני חושב לעצמי.

לידי בחדר עוד שני חולים. האחד מבוגר. עולה ותיק מברית המועצות לשעבר. לא ממש צלול. מסתבר שיוצא ונכנס מבתי חולים בתקופה האחרונה, לא ממש יודעים מה יש לו ומה צריך לעשות כדי לעזור לו אז הוא כאן. בשלב מסויים רצו להוציא אותו לחופש הביתה לכמה ימים, יש מין כזה פטנט בבית החולים, אבל אישתו לא הסכימה. יום אחד הוא ניסה לקפוץ מעל מסעד המיטה ונפל על הראש, קשרו אותו ואח"כ הריצו לבדיקת סי.טי לוודא שלא קרה לו כלום. מפחדים מתביעות. אחרי זה ועד שהודיעו למשפחה שצריכים להיות איתו 24-7 קשרו אותו למיטה, שלא ינסה לקום שוב.

מה שכן הוא אוהב לדבר. ובקול רם. ויש לו קול עמוק ורועם. וזה בסדר גמור למעט בשעות הלילה, הוא מסוגל לדבר שעות עם מי שיושב ליד מיטתו. כשמדברים על עינויים בשלב מסויים הרגשתי כאילו מישהו שם לי ליד האוזן רמקול המשדר מוסיקת טכנו ברוסית. וואו זה היה קשה.

ובקצה האחרון של החדר, ליד החולון שוכב בחור צעיר בשנות השלושים לחייו. הגיע לכאן אחרי אשפוז במקומות אחרים. חטף שלושה כדורים בבטן. כל היום וכל הלילה יש איתו מישהו. הם אומרים שהם חברים ובני משפחה, אני עם תאוריות הקשר שלי משוכנע שהם שומרים עליו שלא יבוא זה שירה בו כדי לסיים את העבודה. אבל לא רק שומרי הראש שם.

לבחור הצעיר, ממוצא ערבי יש קבוצת גרופיות. צעירות יהודיות, בדרך כלל הן מגיעות לחדר בזוגות או בשלישיות. "חיים שלי", הן פוצחות בקריאות כשהן מגיעות למיטתו. תיאוריות הקשר שלי ממשיכות ואני חושב על ארגון יד לאחים שבטח היה שמח עכשיו להיות שם כדי להבריח את הבנות חזרה לחיקה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

והזמן לא זז. מהכאבים אני לא מצליח לישון. הלחץ בבטן ובחזה לא מאפשרים לי גם לדבר כלכך. אני חייב להתהלך במחלקה אבל הברכיים המרוסקות שלי לא ממש מאפשרות את זה. מה שנשאר זה לבקש כל הזמן עוד ועוד משכחי כאבים כדי לנסות ולא להיות שם.

אי אפשר בלי מילה על הצוות. האמת, די מדהים. הרופאים כמובן כמעט ולא נמצאים. גם הביקורים שלהם מינימליסטים. אבל הם מקשיבים ועונים בהרחבה לשאלות. האחריות והצוות הסיעודי די מדהימים. כמו בכל מקום גם פה יש את התפוחים הרקובים, אלה מופיעים בדמות אחות צעקנית ולא אכפתית, באשת צוות שנדמה שהיא עושה טובה כשהיא עושה את עבודתה. על זכויות החולים מנסים להקפיד כאן והמקום פועל ביעילות של שעון, לא זה שאצלי בחדר, בכל שלושת הימים הוא הראה רק פעמיים ביום את השעה הנכונה.

עברו שלושת הלילות. לפי הפרוטוקול אני אמור להשתחרר הביתה. זה קורה. לקראת הצהריים. די מהר. המון ניירת. הירידה במעלית מתישה. מעלית של שבת כמובן. עולה קומה קומה ויורדת קומה קומה. זה נדמה כאילו נצח. בסוף אני מצליח למצוא את דרכי אל מחוץ למבנה הענק והריק ויוצא בדרך הביתה. ארבעה ימים שלא אכלתי, בקושי שתיתי קצת מים ומיץ תפוחים מהול.

אם יש משהו שמפריע לי קצת זה העובדה שאף אחד לא התעניין בעובדה שאני לבד, אמנם בגלל הבחירות הנוראיות שלו אבל בחירה. אני כבר כמה שבועות מנסה להסביר למשרד הרווחה ולחברי הכנסת שמעבר לאזרחים הותיקים, הקשישים שכולם מנסים לעזור להם יש קבוצה לא קטנה של אנשים, בגילאי 50-65 שנופלים בין הכסאות. שיש ביניהם גם אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, סובלים מבדידות קשה, שלא נמצאים בתוך המערכת וצריכים עזרה אבל אף אחד לא מאתר אותם. לא יודע שהם קיימים. אם יש להם קצת חברים, או אם השכנים שמים לב אז אולי מישהו יעזור להם, אבל בהרבה מקרים אין.

למה אין איגום של מידע, למה למשל לא מחייבים שבמקרה של חולה מבוגר שנמצא לבד שתבוא עובדת סוציאלית להגיד שלום. אולי לא צריך שום דבר אבל אולי צריך משהו אח"כ. מישהו שיעזור בבית. לנקות, לבשל, לעזור להתהלך. מגיע סיוע מקופ"ח ומהביטוח הלאומי אבל אולי מישהו צריך לעזור למצות את הזכויות. כשיצאתי קיבלתי סמס מקופ"ח. "אנחנו מאחלים לך בריאות", הם כתבו וזהו. אם אני רוצה משהו אני צריך לבקש. לכתוב, לשלוח. אבל קיבינימט, מישהו חשב אולי שאני אחרי ניתוח ולא יכול?

הדרך עוד ארוכה. הבטן נראית נורא, 7 חורים עשו בי. סיכות של מתכת מחזיקות אותם עד שיוציאו עוד שבוע בערך. אני נראה ומרגיש כמו אחרי תאונת דרכים או תחרות אגרוף. הבטן מוכתמת בשטפי דם גדולים, פלסטרים וסיכות ברזל. אוכל עדיין אסור. מים וקצת מיץ. אח"כ יוגורט וגבינה לבנה. גם משעמם, גם לא לגמרי משביע. מרק מותר, רק צלול, בקיצור אתגר.

הבעייה הגדולה גם בבית היא הכאבים. הלחץ וחוסר היכולת לישון. עברו כמעט ארבע הימים מאז חזרתי מבית החולים וכמעט ולא ישנתי. אולי 5 שעות בסה"כ. קצת מפחיד. מנסה לנצל את הזמן לעבוד על המחשב. נתנו לי שבועיים מחלה אבל אין סיכוי. אני רוצה לצאת. בינתיים קצת הליכות בפארק כדי שלא תהייה בעייה של קרישי דם. השיקום ארוך. אני ממש חושש ממנו. ומה אם יהיה סיבוך? הרי המנתחת אמרה שזה היה יותר מסובך וגדול ממה שתוכנן במקור.

עכשיו מתחיל לחשוב על הניתוחים הבאים. תיקון הברכיים והאגן. האמת, אולי עדיף לא לעשות דבר, כי אין כח למה שבה אחרי השעות על שולחן המנתחים אלא אם אפשר לעשות את כל מה שבה אח"כ באופן אוטומטי ותוך כדי שינה.

העתיד מפחיד אותי מאד. השנה האחרונה היתה קשה מנשוא. לא בטוח עם עוד יש כח להמשך.