השבוע בו אני מתבייש להיות ישראלי

זה לא שבוע קל בשבילי . אישית, ציבורית. בכלל. יותר מידי ארועים מצטרפים אחד לשני וגורמים לכעס. אבל יותר גרוע מזה הם גורמים לי להתבייש בזה שאני ישראלי. כמעט 60 שנה שאני מהלך כאן על האדמה הזאת ואף פעם לא הרגשתי בושה במי שאני. היו ימים של פחד, של אי ודאות, של עצב עמוק, של כעס, הרבה ימי כעס, אבל אף פעם לא התביישתי להיות ישראלי. בסוף תמיד הייתי גאה להיות אזרח המדינה. לדעת תמיד שאני נתתי לה כל מה שאני יכול וקיבלתי כל מה שהיא רצתה לתת, גם אם חשבתי שזה לא מספיק. אבל זה לא גרם לי לפקפק בה. בישראליות. היא הרי חלק ממי שאני, מי שגדלתי להיות, לטוב ולרע.

השבוע הזה שבר אותי. גרם לי להתבייש. אפשר להתחיל מהדבר האחרון, ההתנפלות המכוערת של אורלי לב  וחבריה ללהקה נגד משפחת פרקש. מעבר לגועל הנפש הרגיל ההתנפלות הזו היא משהו הרבה יותר עמוק, היא חשפה עוד יותר את מי שהפכנו להיות. איך שכל המחסומים נפרצו, שחופש הביטוי הפך לחופש השיסוי, שהמילה דמוקרטיה איבדה את הזכות שלה להשמע, שהכוחניות הפכה חזות הכל. ואח"כ מתנצלים, אומרים שזה ברגע של סערת רגשות, על מי אתם עובדים. והבעייה הגדולה היא שהאלימות הזו נמצאת בכל מקום, אפשר לעשות תחרות למי יותר גדול, מי יותר אלים, מי מייצר יותר פרובוקציות, אבל זה כולם. כל המחנות, כל הקבוצות. לאן שתפנה את הראש תגלה את האלימות. הפיזית, המילולית, האלימות. המילה הזו הפכה לתאור האמיתי של הדמוקרטיה שלנו וזה גורם לי להתבייש שזה המקום שאני חלק ממנו.

אבל עוד לפני הכיעור של אורלי לב התביישתי השבוע שאני חלק מחברה שלא מסוגלת למנוע רצח של נשים. חברה שלא מסוגלת לשים מחלוקות בצד ולהגיד עד כאן. לא יותר. אני מתבייש שאין בכוחי לעזור, שאין לי כלים לסייע. שמעתי את יו"ר הרשימה המשותפת מדבר השבוע על כך שהדבר הכי חשוב מבחינתו זה להפסיק את הרצח של האזרחים החפים מפשע בחברה הערבית. התביישתי בשבילו. התביישתי בשבילנו כבני אדם. איך אנחנו יכולים לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. כל אחד עוסק בכסת"ח שלו (ומי שלא יודע מה זה כסת"ח שיפתח מילון או ויקיפדיה או מה שלא תרצו). כל אחד עם התירוצים של למה הוא לא אשם. למה זו לא אחריותו. תתביישו. כמו שאני מתבייש.

והערב התביישתי יותר כשראיתי עשרות זמרי אופרה במסכות שרים ובוכים. עומדים ברחבת בית האופרה בתל אביב ומזילים דמעות. התביישתי במנהיגים שלנו. באלו שמדברים הרבה ועושים מעט. מודה שהתביישתי במיוחד בראש העיר, זה שבפופוליזם צרוף, יום אחרי יום מטיף לכולנו מוסר על איך צריך להיות, מה צריך לעשות. אבל זה שלו. זה אצלו בבית. הוא אחד מראשי העיר הכי חזקים שיש לנו ובעיר שיש לה תמיד עודפי תקציב אדירים. אז לעזאזל איתך. תקום ותודיע שאתה מממן את השכר לזמרי האופרה. הם באחריותך. אתה יכול בשנייה אחת של מנהיגות לגרום להם לחייך במקום לבכות. גרמת לי להתבייש.

השבוע גם התביישתי שאני ישראלי אחרי שראיתי שוב ושוב את הפוליטיקאים שלנו ממשיכים להפר הבטחות שנתנו לנו כדי שנושיב אותם על כסאותיהם. לא התביישתי רק בגלל שהפרו הבטחות, התביישתי בגלל שלרגע קט האמנתי להם. התביישתי כי בנוסף להפרת ההבטחות הם, במעשיהם, בדבריהם, מאפשרים את האלימות הבלתי נתפסת עליה כתבתי למעלה. התביישתי שאני לא מסוגל לפתוח את הפה ולהגיד עד כאן. התביישתי שאני לא מסוגל לעצור הכל, לוותר על האני שלי ולעשות מעשה, קיצוני ככל שיהיה, כדי לזעזע את הספינה הרעועה כלכך שנקראת ישראליות.

השבוע הזה אני מתבייש להיות ישראלי ואני כלכך מפחד שהבושה הזו לא תיפסק בקרוב. ואז מה? אין לי דרכון של מדינה אחרת. אין לי מקום אחר ללכת אליו. אני כאן. זה המקום שלי, אבל איך אפשר לחיות עם הבושה הזו. בתמימותי אני חושב שאולי יש עוד כמה כמוני שמתביישים. עוד כמה שחושבים שמגיע לנו יותר טוב מזה. שמוכנים לעשות באמת את מה שצריך כדי שנפסיק להתבייש להיות מי שאנחנו. שנהיה ראויים אחד לשני.ה, שנוכל להסתכל במראה בבוקר ולא להסיט את המבט בבושה.