כשלים בהתנהלות בתי המשפט ושב"ס בכל הנוגע לשמירה על זכויותיהם של עצירים ואסירים

זה נכון לעבור למאסר ביתי אבל חייבים במקביל חייבים לשנות את התנאים בבתי הסוהר ובתאי העצירים

הבוקר פורסמו המלצות הצוות המיוחד בראשותו של עו"ד עמית מררי המשנה ליועמ"ש בכל הנוגע למאסר מי שעברו עבירות קלות. כמי שהיה שם, הפרטים בהמשך, אני חושב שמדובר בהמלצות חשובות וטובות אבל גם אם יאומצו במלואן ויקטינו את הצפיפות הגדולה הקיימת בבתי הכלא ובתי המעצר בישראל הן לא יפתרו את הבעיות הקשות והמרכזיות הנוגעות לזכויות האדם של אלו שממתינים למשפטם ואלו שעונשם נגזר. הם לא יסייעו לפתור את בעיות הנגישות, האלימות, הגזענות מצד הסוהרים ואנשי הסגל, את בעיות המזון הקלוקל והחוסר בביגוד מתאים, את חוסר ההקשבה למצוקותיהם של אלו שרוצים להשתקם ולחזור לחיים. הם בטח לא יסייעו לאלו שדינם נגזר לבלות זמן ארוך משנה בבתי הסוהר והמעצר להשתקם כראוי ולחזור לחברה כאזרחים שווי זכויות והזדמנויות.

מסתבר שגם אחרי כמעט שנתיים מאז היום שבו שמעתי את טריקת דלת בית המעצר ניצן מאחורי, הטראומה קיימת. בגדול. היא מפריע לישון, לתפקד, מונעת תעסוקה ראויה ופרנסה בכבוד. מאפשרת לגורמים בכירים לדרוך עליך ולהתעלל בך מבלי שיש לך יכולת אמיתית להגיב. החברים שחשבת שקיימים נאלמים רובם, אפשר להבין, ואתה מבין שהחיים שלך לעולם לא יהיו אותו הדבר ולא משנה עד כמה אתה טוב או יותר נכון, היית כזה. אדם המועיל לחברה.

את הדברים הבאים כל העוסקים בתחום מכירים היטב. ההבדל הוא שהדברים הללו אינם דברים מכלי שני או שלישי. הם באים ישירות מפי מי שהיה שם וחווה אותם על בשרו.

בסוף חודש ינוואר שנת 2020. שלחתי לשרי המשפטים ובטחון הפנים את המסמך הבא. התשובה שקיבלתי מנציגי שב"ס, שהתבקש על ידי השר לבטחון פנים להתייחס למכתבי היתה יותר ממביכה, היא עסקה בעיקר בכיסוי האחוריים של הקצינים ואנשי הסגל שם. משר המשפטים לא קיבלתי התייחסות כלל. שוחחתי אז בנושא גם עם אנשי משרד המשפטים שפנו אליי לאחר שקיבלו ממני באופן פרטי את המסמך שלפניכם. חשבתי שיהיה לזה המשך. לצערי זה לא קרה.

לפני מספר שבועות פנה אליי אדם המחזיק בתפקיד ציבורי בכיר. אדם שאני מאד מוכיר את פעילותו. הוא מכיר את סיפורי והציע לי לשלוח את החומר לנציבת שב"ס החדש זה מכבר התמנתה לתפקיד. שלחתי. הובטח לי שהדברים לא יפלו על אזניים ערלות. אני מקווה.

הבוקר, כשהתרגשתי לקרוא את הדיווח על מסקנות הועדה בראשות עו"ד מררי. אחרי כמה שעות לא פשוטות של זכרונות ופלאבקים אני מבקש לשלוח לכם את המסמך המלא שלי שוב. מסמך ראשון בסדרה של מסמכים שכתבתי ושל תעוד ארוך ומפורט ממבט אישי.

כשלים בהתנהלות בתי המשפט ושב"ס בכל הנוגע לשמירה על  זכויותיהם של עצירים ואסירים

פתח דבר

ברשותכם אתחיל בגילוי נאות. במשך כ-20 שנה שימשתי כסמנכ"ל וכמנכ"ל עמותת "ידיד" שהפעילה מרכזים למיצוי זכויות חברתיות וכלכליות ברחבי הארץ. במסגרת תפקידי סייענו ואף אני אישית ליותר מחצי מליון ישראלים לממש את זכויותיהם וכן להתמודד עם חובות וקשיים כלכליים. בין החודשים אפריל-אוגוסט 2019 הייתי עצור בבית המעצר ניצן לאחר שנעצרתי על נהיגה ברכב ללא רשיון תקף.

המכתב שלהלן אינו עוסק בי באופן אישי ואיני בא לבקש דבר. חמישה חודשים של גהינום עברו עליי, חמישה חודשים שבהם גיליתי איך עובדת מערכת המשפט ומערכת הכליאה הישראלית. את הדברים שראו עיניי וחוויתי על בשרי אני מבקש להביא היום לפתחיכם כי אני סבור שצריך לעשות שינויים מהותיים כדי לשמור על צלם האדם של מי שנקלעו, בין אם בצדק ובין אם לא, בין אם בפעם הראשונה ובין אם הם עבריינים היוצאים ונכנסים מבתי הכלא.

היום, חמישה חודשים לאחר שיצאתי את כותלי בית המעצר ניצן אני יכול להגיד בפה מלא, אין בישראל מערך אמיתי של שיקום אסירים. בעת שהיית אדם בבית הסוהר או בית המעצר, המערכת הכלכלית שלו מתרסקת בדרך שאין לו כמעט יכולת לשקם אותה בעת יציאתו לחופשי. אין בישראל הזדמנות שנייה אמיתית למי ששגו, הודו בטעות שעשו ושילמו את חובם לחברה. רוב היוצאים, בוודאי כמוני, יוצאים כשבר כלי, בריאותית, נפשית, כלכלית, תעסוקתית.

אשמח אם תקראו את המסמך שלפניכם, כל הדברים הכתובים בו מבוססים על עובדות שנרשמו על ידי בעת שהותי בכלא והם מתועדים אצלי עם שמות, תאריכים ועוד. נדמה לי שאם באמת אתם רוצים להיות נאמנים לתפקידכם לא תשאירו את הדברים שאני כותב לכם כאן, ללא התייחסות וללא מענה ראוי הכולל בדיקה יסודית ותיקון הדרוש. 

הערה, במהלך שהותי בכלא כתבתי יומן מפורט אודות המתרחש באגף בו הייתי חמישה חודשים, אגף 4 בכלא ניצן. את הדברים אני מעלה לבלוג שלי והם מובאים שם בפירוט גדול. אתם מוזמנים להכנס לבלוג ולקרוא את הפירוט המופיע שם. https://socialtraveller.blog/

נגישות בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה

בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה מצוי במבנה ישן במרכזה של העיר. הוא אינו חלק מבית משפט השלום החדש שנבנה לא רחוק מבית החולים בילינסון. בית המשפט אינו נגיש לנכים בכל הנוגע לאולמות המשפט ובעיקר בחדרי העצורים המובאים לדיון. המשמעות היא שבמקרה הטוב שופטת המעצרים מוכנה לרדת לקומה הראשונה לניהול הדיון, מה שלא מתקיים בדיונים עצמם אך בכל מקרה כדי להגיע לדיון, אם אתה עצור, אתה צריך בכל פעם לעלות ולרדת כ- 40 מדרגות. דבר הקשה ביותר לאדם מוגבל המתקשה בהליכה וסובל מבעיות קשות ברגליו. במקרה שלי למשל הגעתי לדיונים 4 או 5 פעמים ובכל פעם הייתי צריך לעלות ולרדת לפחות פעמיים לחדרי המעצר. המשמעות היא נזק גדול ומתמשך לבריאותי. כשהצגתי את הדברים בפני השופטת במשפטי היא הודתה שאני צודק בדברי וכי מתוכננים שיפוצים והנגשות בבית המשפט, אך יחד עם זאת הודתה כי הנגשת חדרי המעצר אינה על הפרק.

נגישות בית המעצר ניצן

בית המעצר ניצן אינו נגיש. כל האגפים בבית הכלא נמצאים בקומה שנייה, כ-24 מדרגות, ואילו אגף החינוך נמצא מתחת לקומת הקרקע, כ-24 מדרגות נוספות. המשמעות לעציר הסובל מבעיות קשות של הליכה הוא שהיכולת להגיע למרפאה, לצאת לחצר, או להשתלב במערכת החינוך בכלא כמעט ולא קיימת. כך למשל ראיתי לפחות פעמיים כיצד סוהרים ועצירים מרימים רב, בכסא גלגלים,  שהגיע לתת שעור בבית הכנסת באגף. במקרה שלי לאור הכאבים החזקים ויתרתי מידי יום על ירידה אחת למרפאה לצורך קבלת תרופות, בבוקר ובערב אך לא בצהריים וכן על ירידה מידי יום להתאוור בחצר הטיולים, הלכה למעשה, למעט הנסיעות לבית המשפט הייתי כלוא בתאי כמעט חמישה חודשים.

אני מבקש לציין כי כמי שעוסק ועסק בעבר רבות בנושאי נגישות אין כל בעייה להנגיש לפחות אגף אחד, את אגף 4 שכפי שנאמר לי הוא האגף הכי טוב ושקט בבית המעצר. בכניסה לאגף יש חלל שבו ניתן להתקין מעלית פניאומטית בעלות של כ-30 אלף ₪ בלבד ובכך לסייע לכל אדם עם מוגבלויות הנדרש להיות או להגיע לאגף.

עוד חשוב לציין כי גם אולם הביקורים אינו מונגש לאנשים עם מוגבלויות. המשמעות היא שאם אחד מבני משפחתך או חבריך המבקשים לבקרך, מתנייע בכסא גלגלים, הסיכויים כי תוכל לראות אותו קטנים ביותר, אלא אם יש לך פרוטקציה ותגיע הוראה מלמעלה לקיים את הביקור בחדר בו מתקיימים המפגשים של העצירים עם עורכי דינם.

המערכת הרפואית של שב"ס

אי ביצוע בדיקות פיזיות על ידי רופאים

במשך כל תקופת שהותי בכלא ניצן לא נבדקתי פיזית על ידי רופא ולו פעם אחת. למרות בעיות הנשימה, אסטמה וריאות שיש לי מעולם לא הוצמד לחזי סטטוסקופ כדי לבדוק את הרשרושים והצפצפים של נשימתי, את פצעי הסוכרת ברגלי  הרופא בחן בראייה ממרחק של 2 מטרים ללא שטרח לקום מכסאו, בדיקות דם תקופתיות שחולי סוכרת קשה כמוני צריכים לבצע אחת לחודשיים שלושה לפחות לא בוצעו לי אפילו לא פעם אחת.

אי מתן תרופות בזמן

במקרים רבים התרופות אותם הייתי צריך לקבל, בעיקר כאלה נגד כאבים ניתנו באיחור רב למרות שהסוהרים הודיעו למרפאה על סבלי הגדול, גם עצירים נוספים "נהנו" משיטה לקוייה זו של חלוקה מאוחרת. במקרה אחד לפחות כאשר הסבל היה גדול כלכך הורידו אותי הסוהרים אל המרפאה 30 דקות לפני שהייתי אמור לקבל תרופה מסויימת אך החובש במרפאה סירב להפעיל שיקול דעת או כל פעולה אחרת. התוצאה היתה שהתמוטטתי על הרצפה ליד המרפאה ללא יכולת לחזור חזרה לאגף וכך המתנתי 30 דקות עד שקיבלתי את התרופה לה הזדקקתי.

מילוי הנחיות רפואיות של בית המשפט

במקרים רבים, כמו במקרה שלי, כשעציר מתלונן בבית המשפט על מצב רפואי חריג וקשה נוהגים השופטים להוסיף משפט להחלטתם הכללית ובו נכתב כי רופא בית הסוהר יראה את העציר/אסיר. מאחורי משפט זה אין דבר וחצי דבר למעט העובדה שזמן קצר לאחר החזרה לבית המעצר נקרא העציר למרפאה ושם שואל אותו הרופא מה הבעייה. כל בעייה שמדווחת נסגרת בסופו של דבר בכדורים נגד כאבים או בהבטחות סרק אך אף פעם בלי בדיקה פיזית אמיתית ובלי זימון תורים לעציר.

יוצאי דופן במקרים אלו הם העצירים השוהים באגף תקופה ארוכה, שנה ואף למעלה מזה בשל עבירות חמורות כמו רצח. במקרים האלה כשמתגלה אצלם בעייה הדורשת התערבות רפואית חיצונית הם מקבלים אותה במהירות יחסית, כך גם לגבי מקרים בהם יש צורך בהתערבות כזו לאחר שעציר הוכה ונגרם לו נזק רפואי שאין ביכולת המרפאה לטפל – שברים, חתכים וכד'.

התעלמות הסוהרים והחובשים מבקשות דחופות של עצירים

לפחות בשני מקרים בהם הייתי נוכח אישית הודענו לסוהרים ולחובשים כי אסירים הסובלים מאפילפסיה או מסוכרת קשה עומדים לאבד את הכרתם ולקבל התקף. במקרה אחד, לא הסכימו הסוהרים להוריד את חולה האפילפסיה למרפאה דבר שהביא לכך שהוא קיבל התקף קשה, נפל על פניו ושבר את אפו, במקרה אחר הודיע חולה סכרת כי הוא עומד לפני התקף של תת סוכר, דבר לא נעשה בזמן והתוצאה, קבלת התקף בתא וצורך בטיפול רפואי חריג ודחוף שיכול היה להיחסך בצורה פשוטה עם הזעקת החובשים לפני שההתקף התרחש או הורדת האסיר למרפאה.

חוסר תמידי בתרופות וזלזול בבקשות העצירים לקבל את התרופות להן הם זקוקים

אחת התופעות המזעזעות ומכעיסות בבית הכלא היתה מתרחשת אחת לחודש באופן קבוע, בדרך כלל שבוע לפני סוף החודש, אז היינו מתבשרים כי חלק מהתרופות שהיינו צריכים לקבל חסרות במרפאה. הנימוק היה, המלאי נגמר ורק בחודש הבא הוא יחודש.

לא ברור לי איך דבר כזה יכול לקרות אבל פעם אחת, בעת הביקור השבועי של מנהל בית הכלא באגף העזתי והעליתי את הנושא בפניו. המנהל הפנה את מבטו אל מנהל המרפאה שהצטרף דרך קבע לביקורים והורה לו לדאוג לכך שהתרופות יגיעו באופן מיידי.  אחרי 12 שעות חודש המלאי. העונש שאני קיבלתי על החוצפה שהיתה לי בכך שהעזתי להתלונן למנהל הכלא היתה שבמשך הימים שלאחר מכן, בכל פעם שהייתי מגיע למרפאה, היה פוגש אותי המנהל ולפני שאר האסירים והעצירים שאיתי היה מספר להם על השטינקר שהלך להתלונן למנהל הכלא. אתם בוודאי יכולים להבין את משמעות הדברים. רק פעולה שלי אל מול מנהל הכלא, לא תלונה אלא כתיבת מכתב חנפנות בו אני משבח את מנהל המרפאה ומודה לו כי דאג באופן מיידי שהתרופות יגיעו, הרגיעו אותו והפסיקו את ההתעללות המילולית.

טיפול בפשפשי המיטה

אחד מהחוליים היחודיים לבתי הכלא הוא פשפשי המיטה (בעגת הכלא בקבקים). האסירים סובלים מהם מאד. אני הותקפתי על ידם קשות בעיקר לאחר ששהיתי מספר רב של פעמים בתאי המעבר לחיות, עליהם כתבתי בפרק מיוחד. הם התקיפו אותי בצורה מסיבית. במשך  מספר ימים הלך גופי והתכסה בעקיצות ונפיחויות. בתחילה נתנו לי תרחיף כדי למנוע גירוד, לא כדי לטפל בעקיצות. רק אחרי תחנונים קיבלתי משחה אותה מרחתי על ידי ורגליי ועשיתי מאמיצים כבירים לא להתגרד ולהתמודד בשקט עם הגירוד והכאב העז של העקיצות שעד היום השאירו סימנים בגופי. ריסוס משמעותי באגפי הכלא בוצע רק אחר בקשות רבות של האסירים, בקשות להחלפת מזרונים שהיו מלאים בפשפשי המיטה לא מולאו בטענה כי אין מזרונים. 

הכאת עצירים

באגף שבו שהייתי חמישה חודשים, אגף 4 הנחשב לנוח ולטוב ביותר מבין האגפים בכלא ניצן, יש מצלמות בכל תא. פיקוח על עצירים שהמערכת חוששת פן יזיקו לעצמם או אולי לאחרים. למעט בתא אחד, כמדומני, אין מצלמות בתאי השירותים הנמצאים באגף, תאים בהם אסלה, כיור נמוך (כדוגמת כיור בגני ילדים) ומקלחת.

באגף בו פועלת בהצלחה גדולה תוכנית "תומכים", שבסגרתה אסירים שאותרו כבעלי תכונות של מנהיגות מקבלים אחריות לשמור על התנהלות תקינה של האסירים בתא שלהם וכן מנהלים יחד את האגף כולו, ככח עזר של הסוהרים.

מה קורה כאשר מאבד את עשתונותיו בעקבות שיחת טלפון קיים, החלטה שנתנה בעניינו, ריב או ויכוח עם אסיר אחר. במקרה הזה משתדלים התומכים כמו גם הסוהרים להרגיע את הרוחות. בחלק גדול של המקרים נסגרות דלתות התאים עד הרגעות האסירים אבל במקרים אחרים מוצא את עצמו העציר/האסיר כשהוא מוכנס בכח לאחד מחדרי המקלחת שאינם מצולמים שם הוא מקבל מקלחת של מכות חזקות מהתומכים, במקרים מסויימים גם מהסוהרים. לאחר המכות נאזק העציר ומורד לאחד מכלובי הברזל בקומת הקרקע כדי להרגע, מי שחוזר על מעשיו פעם אחר פעם מקבל, בצדק כמובן, תלונה רשמית הפוגעת בסיכוייו להשתחרר או בתנאי המעצר שלו ולעיתים אף מועבר לאגף או כלא אחר. פעולות הכרחיות כמובן אבל האם חינוך בעזרת מכות היא שיטה נכונה, שיטה מקובלת על מערכת המשפט הישראלי?

גזענות מצד סוהרים כלפי עצירים

אחד הדברים המקוממים בבית הכלא ניצן הוא התבטאויות והתנהלויות גזעניות של סוהרים כלפי עצירים ואסירים. רוב הסוהרים בבית המעצר הינם דרוזים, יותר מחמישים אחוז מהאסירים ערבים. במקרים רבים ישנם סוהרים, גם חובשים, המתנהגים לעצירים כאילו הם חיות אדם. לפחות שלוש פעמים שאני אישית נחשפתי למקרים שכאלה ופעם אחת אף אזרתי אומץ והתלוננתי בפני מפקד הכלא דבר שהביא להעברתו מתפקיד של אחד הסוהרים. למרות זאת אני סבור שמדובר בנורמה ושיש לעשות הכל כדי לשרש אותה מהיסוד. והינה מספר דוגמאות.

במקרה אחד בעת שירדתי, יחד עם עצירים נוספים למרפאת הכלא כדי לקבל טיפול, הכניסו אותנו לכלוב המתנה ממתכת הנמצא מחוץ לחדר המרפאה. הימים ימי חמסין לוהט והברזל עליו נאלצנו לשבת היה כפלטה חמה. אויר לא היה במקום ולי כחולה אסטמה וריאות המצב החל להסתבך. אחד העצירים שראה את מצבי פנה אל הסוהר וביקש ממנו לעשות משהו, הוא גם אמר שלכלבים מתנהגים יותר טוב מאשר היחס אלינו. תשובת הסוהר היתה, "אתם מבחינתי פחות מכלבים. סתום את הפה ותמתין בסבלנות", כשהגעתי סוף סוף למרפאה סבלתי מהתייבשות ונאלצתי לקבל טיפול חירום של אינהלציה ועוד. כמה ימים לאחר מכן, אותו סוהר, מלווה בסוהר אחר, עמד בפתח התא שלנו, שם פנה אליו אחד מהעצירים, יוצא אתיופיה, וביקש להתלונן על חוסר האויר בתא, להזכירכם, ימי חמסין נוראים באיזור השפלה,אין מזגן, התשובה של הסוהר היתה "איך אתה בכלל מעיז לדבר, אותך בכלל צריכים לשלוח לכלא באתיופיה כדי שתראה איך התנאים שם",  סוהר זה וסוהרים אחרים פנו כמה ימים לאחר מכן אל האסירים שהחלו את דרכם לאגף החינוך ואמרו להם "ערבים שכמותכם, בשביל מה אתם יורדים למטה, ממילא שום דבר טוב לא יצא מכם".

התבטאויות שכאלה אינן ראויות בטח לא במקום רגיש כלכך כמו אגף 4 בו שהייתי, אגב, כשהגעתי אליו סיפרו לי שזהו האגף שבו התאבד דודו טופז וכי מאז ההתאבדות החליטו שהאגף הזה יהיה המקום שבו מי שזקוק להשגחה יקבל אותה תוך שמירה על כבודו וחייו. האמנם?

חוסר בערכות ציוד קיום בסיסיות בעת קליטת עציר

הובאתי לראשונה לבית המעצר ביום שישי. המשמעות היא שחלק גדול מבעלי התפקידים אינם עובדים ביום זה וקליטת העצירים החדשים מתבצעת בצורה חובבנית למדי. הגעתי לבית המעצר כשלגופי חליפה וחולצה מכופתרת דקה. לאחר הליך הקליטה שכלל מעבר במרפאה הובלתי אחר כבוד לאחד האגפים ושם הוכנסתי לתא שבו 4 אסירים נוספים. עברו כמעט 12 שעות לפני שאחד הסוהרים הואיל והביא לי מברשת שיניים ושפופרת קטנטנה של משחת שיניים. הוא הוסיף שמיכת צמר מטונפת ומגבת קטנטנה מהסוג שמשמש לרחיצת פנים וידיים. לאחר שהתעלפתי ונפלתי על הרצפה וכל בגדי התמלאו לכלוך ורטיבות, ראה הסוהר שהיה במשמרת שאני רועד מקור והביא לי אימונית אפורה אשר לצערי לא הצלחתי ללבוש אותה פשוט כי היא היתה קטנה במספר מספרים ממדי גופי.

ואני שואל, האם אין נוהל שמחייב מתן ערכה בסיסית של ביגוד וטואלטיקה לעצירים? בעיקר כאלה שנעצרו בפעם הראשונה, או כאלה שאומרים מראש שאין מי שתומך בהם ויכול להביא להם חפצים מהבית? במקרה שלי אגב, זה לקח שבועיים לפני שהצלחתי לקבל אישור במסגרתו עורכת הדין שלי הצליחה להביא לי 2 חולצות טריקו, 3 זוגות גרביים וחולצת טרייניג עם שרוולים ארוכים.

אגב, בעת מעצרי קבעה השופטת שמגיעות לי 5 שיחות טלפון. כשהגעתי לבית המעצר ביום שישי ביקשתי חזור ובקש לקבל את אותן שיחות כדי להודיע למי שצריך איפה אני נמצא. ההתעלמות היתה מוחלטת. עד יום ראשון בצהריים, עת הועברתי לאגף 4 שם הסכים אחד מהעצירים לתת לי לבצע שיחה קצרה על חשבונו, לא ידעו חברי וחברותי דבר וחצי דבר על מקומי, מצבי ודברים שאני זקוק להם

חוסר בציוד לאנשים גדולי מימדים וכבדי משקל

כשהגעתי לבית המעצר הייתי לבוש בחליפה. לא היו לי חפצים אחרים, בגדים, מוצרים הגיינים וכד'. תוך זמן קצר התברר לי כי בשל גודל ומשקל גופי, אין בבית הכלא בגדים במידתי, גם לאחר 4 ימים כשירדתי לראשונה להכיר את הקנטינה וביקשתי לרכוש תחתונים וחולצות טריקו התברר שכאלה שבגודל שלי אין בנמצא. במהלך החודשים בהם שהייתי באגף, נדרשתי, בכל פעם שהלכתי לביקור ללבוש בגדי אסיר כתומים, לא למרבית התדהמה, בגדים בגודל שלי לא היו והייתי צריך למצוא עציר החשוד ברצח אישתו ולבקש ממנו כי ישאיל לי את המדים שהצליח לקבל כמה חודשים קודם לכם, ברור לכם כי הוא קיבל אותם בשל העבירה עליה נעצר והרצון של המערכת לעשות הכל כדי שאדם גדל ממדים כמוהו לא יתחיל להשתולל באגף.

נוהלי הנסיעות והעברת עצירים לבתי המשפט

יש לשב"ס מין שיטה שכזו, מורכבת ומתוחכמת של העברת אסירים מבתי המעצר אל בתי המשפט. שיטה שמבוססת על הסעות המונים מבתי הסוהר והמעצר ברחבי הארץ. התוצאה שלה היא שבמקרים לא מעטים מוצאים את עצמם האסירים והעצירים מבלים כמה ימים טובים בדרכים בין בתי סוהר ובתי מעצר כאשר הם מבלים לעיתים ימים ולילות שלמים בתאים שאפילו לחיות בגני החיות הטובים בעולם לא היו נותנים לחיות בהם.

כך זה היה גם במקרה שלי. מתברר כי לפי השיטה של השב"ס אם הדיון שלך מתקיים בבית המשפט בפתח תקוה אבל אתה עצור בבית המעצר ברמלה אין נסיעה ישירה בבוקר כמו שנוסעים לבתי המשפט בלוד, ראשון לציון, ירושלים ותל אביב. לפתח תקוה ונתניה צריכים להחליף פוסטות ובמקרה שלי למשל החלפת הפוסטות נעשית בבית הסוהר השרון שבין כפר סבא לתל מונד.

אפשר היה לחשוב שיוצאים בבוקר מוקדם מרמלה ונוסעים לשרון מחליפים מכונית ונוסעים לפתח תקוה וכך גם בדרך חזרה. סליחה, מצטער, זה ממש לא כך. כדי להגיע למשל לדיון ביום שני, יוצאים ביום ראשון בבוקר מרמלה ומגיעים בערך בתשע בבוקר לבית הסוהר השרון. שם מוכנסים לתא מעבר (שהוא הסיפור האמיתי בפוסט הזה) ומחכים עד ליום שני בבוקר או אז נלקחים אחר כבוד לבית המשפט. אם הדיון מסתיים עד 11 לערך ומספיקים לחזור לבית הסוהר השרון עד אחת וחצי, אז גם מספיקים לתפוס את הפוסטה חזרה ה"ביתה" לרמלה, לניצן. אבל אם הדיון מתעכב או מתארך, אז חוזרים לתא המעבר הבלתי נתפס ומחכים בו עד למחרת היום בצהריים ורק אז נוסעים חזרה לתא 4 באגף 4 שבשלב זה נחשב לתא יוקרתי בבית מלון.

וכל מה שתיארתי לכם פה זה במקרה הטוב. אבל מה קורה למשל, כמו שקרה לי ממש בהתחלה, כשהדיון שלי נקבע ליום ראשון בבוקר. במקרה הנוראי הזה הוצאתי מתאי בכלא ניצן ביום חמישי בחמש וחצי בבוקר, הגעתי לכלא השרון בשעה 9 ונזרקתי לכלוב שאפילו חיות לא היו מסכימות לחיות בו עד ליום ראשון בבוקר (חמישי, שישי, שבת) רק בשביל לגלות, כשהגעתי לבית המשפט שהדיון נדחה ואף אחד לא הודיע, אבל אז גם הצלחתי ל"פספס" את הפוסטה וכך זכיתי לעוד יום אחד של "תענוג" בתא המעבר באגף 1 בבית הסוהר השרון. ביום שני חזרתי לכלא ניצן. 5 ימים של גיהינום עליי אדמות.

אחרי 4 פעמים בהם נאלצתי לעבור את הגיהנום הזה, ותוך כדי המשך הדיון במעצרי, קבעה השופטת שהיא רוצה עוד דיון למחרת היום. המשמעות היתה לחזור לתא החיות ל-48 שעות נוספות. בזה כבר לא עמדתי. קמתי והודעתי לשופטת שאני מוותר על המשך הדיון רק שהסיוט של תאי המעבר יסתיים.

תאי המעבר/התעללות בלתי חוקית בעצירים

לפני שתקראו את הפסקה הזו אני מבקש להדגיש, לאחר שיצאתי מבית הכלא נכנסתי לאתר של שב"ס והורדתי את נוהלי העבודה השונים כולל זה שנוגע לתאי המעבר. איך להגיד את זה בעדינות, בין הנוהלים הכתובים למתרחש בשטח אין שום קשר. אין טיפול תרופתי ורפואי כמו שכתוב בנוהל, אין ירידה לחצר ואין עוד דברים רבים אחרים. אבל יותר מזה, תאי המעבר הינם כלי ענישה ולחץ על עצירים כדי שיודו במיוחס להם ובלבד שלא יאלצו להגיע שוב ושוב למקום בו אתה מרגיש הרבה יותר גרוע מחיה בכלוב.

תא המעבר בשרון נראה יותר כמו כלוב של חיות. כך נראה תא שבו נותנים לאנשים שממתינים למשפטם להיות בימים ובשעות לפני שנגזר גורלם. תא עם ריצפת בטון וקירות מלוכלכים, שירותים ללא אסלה, כיור מתכת עם ברז מתנדנד, שולחן מתכת המחובר לקיר ושלוש מיטות קומותיים עם או בלי מזרנים. רדיו, טלויזיה, חומרי קריאה, כל אלה לא קיימים. גם לא ירידה לחצר לשעה ביום. לנשום אויר. בחלקו העליון של התא בגובה של 2 וחצי מטר לערך נמצא חרך (לא חלון) הפתוח לאויר ולאור שהרבה מהם לא נכנסים לתא.

מהרגע שנכנסת לתא ועד הרגע שאתה יוצא לפוסטה, הדלת לא נפתחת יותר. את האוכל מקבלים דרך הפתח הקטן בדלת הברזל, אם אתה רוצה מגב כדי לאסוף את המים הנקווים לאחר שימוש שעושה אחד העצירים במקלחת הפתוחה לעיני כל, אתה צריך לחכות כמה שעות טובות לפני שאחד מהאסירים התורנים יעבירו לך אותו לכמה דקות דרך הדלת ומיד ידרשו אותו בחזרה.

האגף פתוח לכאורה משמונה בבוקר עד שש בערב. זה לא אומר שום דבר למעט העובדה שאלו השעות שבהם אפשר להשתמש בטלפון. יש באגף 2 טלפונים לשימוש האסירים. בניגוד לאגף 4 שבו ישנם כ- 10 מכשירי טלפון, אחד לכל אחד, הפזורים באגף ומספיקים, בצורה טובה יחסית לכל תושביו, הרי שפה צריכים 30 או 40 איש להסתדר עם שני מכשירים בלבד.

אם אתם שואלים, איך מדברים כשהדלת סגורה כל היום ובכן השיטה הידועה היא שהטלפונים מותכנים על עגלות מתכת המוסעות עם כבל ארוך בין תא לתא, האסיר יורד על ברכיו ושולח את ידו בחור שבדלת, מעביר אליו לתא את השפופרת ואת ידו השנייה הוא מוציא מבעד לפתח הקטן ומחייג. מישהו גדול מימדים כמוני וגם כזה שסובל מכאבי פיברומילאגיה חזקים, איך להגיד, להתכופף היה לי מאד קשה, כשניסיתי להעביר את ידי כדי לחייג הן השתפשפו ונשרטו במסגרת הברזל ומכיון שחוט המתכת המחובר לשפופרת אינו ארוך דיו כדי להגיע לשולחן המתכת עם הספסל המחובר אליו (כמו שולחן פיקניק רק ממתכת קרה), אז גם לשבת ולנהל שיחה לא ממש הצלחתי.

הסוהרים באגף הם כאלה שאסירי המעבר לא ממש מעניינים אותם, למרפאה, אליה היו צריכים להוריד אותי פעמיים ביום לפחות הגעתי בצורה חלקית בלבד. אגב, מספר המדרגות המובילות לאגף בכלא השרון גדול יותר מזה שבכלא ניצן, שכך שאני השתדלתי ככל שיכולתי פשוט לא לרדת ממיטת הברזל. 

בניגוד לתא ללא עישון בו שהיתי בכלא ניצן הרי שכאן, בתא המעבר, אין כזה דבר ללא עישון. וכך, חמישה ימים או יומיים או משהו באמצע, הייתי יושב ולפעמים שוכב על מזרון עם כיסוי מפלסטיק, שמיכה צבאית אחת להתכסות בה, בימים היותר קרים בתחילת המאסר ולאחר מכן כזו שהפכתי אותה לכרית, באחד מימי החמסין הכי גדולים שהיו לנו השנה ושואף לריאות, בעישון פסיבי כמובן, עשן בלתי פוסק של סגריות המודלקות אחת אחרי השנייה בידי הרוב המכריע של האסירים בתא.

נחזור לרגע לסוהרים. נדמה היה לי לפעמים שיש בבתי הסוהר סוהרים שלא ממש אוהבים את העבודה שלהם. ואם הם לא אוהבים אותה הרי שהדרך שלהם להתמודד איתה זה פשוט להתעמר באסירים שעליהם הם משגיחים. תפקידו של הסוהר. מלבד העובדה שהוא מלווה אותך לכל מקום כדי שלא תברח, הוא גם סוג של מלצר או שליח אם תרצו אשר אמור לסייע לך ולספק את זכויותיך, למשל לקבל בקבוק של מים קרים, או כוס תה, במקרה של תאי המעבר בהם אין קומקום חשמלי או פלטה לבישול. הוא זה שאם אתה זקוק לחובש הוא אמור לקרוא לו ובמהירות. הוא זה שאם אין לך שמיכה, או מזרון או שחס וחלילה אתה חולה באסטמה קשה ולא מצליח לנשום בחדר מלא עשן או פשוט בלחות וחום מעיקים ביום חמסין קשה, הוא אמור לענות לבקשתך לקבל מאוורר. כן, מאווררים יש בבתי הסוהר.

אם נפלת על סוהר שהוא גם בנאדם הרווחת. אבל אם נפלת על אחד שיש לו יום רע מהבית או שסתם הוא שונא אדם ובשבילו העבודה בשירות בתי הסוהר היא דרך נפלא להוציא אגרסיות על אנשים שגם אפשר לכבול אותם, להעניש אותם ולהתעלם מהם אם חס וחלילה ביקשו משהו בקול רם מידי או חזרו על בקשתם מספר פעמים כי אף אחד לא טרח לענות להם, אם נפלת על סוהר שכזה, השהייה שלך במשמרת שלו ממש לא נעימה.

בפעם הראשונה שהגעתי לתא המעבר בכלא השרון קיבלתי התקפת אסטמה קשה, מי שמכיר חולי אסטמה יודע שהם מחרחרים, מנסים לתפוס אויר בנשימות קטנות ומרגישים הרגשה של מחנק ואובדן הכרה וחיים. ניסיתי לקרוא מספר פעמים לסוהר, לא היה לי כח והקול שלי היה חלש מידי. בשלב מסויים קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון הקטן שבחלקה העליון של הדלת כדי לקרוא בקול חזק יותר. לא הצלחתי להגיע, רגלי לא החזיקו אותי ואני נפלתי על רצפת הבטון החשופה של התא. רק ברגע זה החליט אחד מהאסירים שהיו איתי שהמצב כנראה חמור מספיק ומצדיק את התערבותו. הוא החל לצעוק לסוהרים לבוא מהר ולקרוא לחובשים.

הסוהרים הגיעו ועמם אחד מהקצינים האחראים על האגף. הקצין העיף בי מבט קצר והודיע לי בקול רם וגס שאין לי שום דבר ואני צריך להירגע. חובש כמובן שלא הגיע וטיפול לא קיבלתי. באותו רגע הרגשתי שאני באמת לא רוצה להמשיך לחיות כך. הרגשתי שלא משנה מה הפשע הנוראי שעשיתי, אין שום סיבה שבעולם שכך אצטרך לחיות, שכך אצטרך להעביר את הזמן שלי אחרי שהחיים שלי בחוץ נהרסו לחלוטין.  במקרה כשמצבי הרפואי החמיר וביקשתי לקבל את התרופות המגיעות לי, הודיע החובש כי אין לו מידע עליהן, ביקשתי שיתקשר למרפאה בכלא ניצן, שם ידעו היטב מהן התרופות שאני צריך לקבל אך הוא סירב בטענה ש"אין לי יכולת ליצור איתם קשר", חזרתי למיטה בתא והתפתלתי מכאבים. לאחר זמן מסויים כשאחד העצירים שאיתי אמר לסוהר שיש איתי בעייה, נקרא החובש שוב, הפעם הוא הצליח למצוא את מספר הטלפון של המרפאה בניצן, יצר קשר עם החובש והרופא ובסופו של תהליך קיבלתי את התרופות, זה לקח שעתיים של סבל מיותר.

ביום שבו קיבלתי את גזר דיני חזרתי לתא המעבר, הייתי צריך לבלות בו עוד 24 שעות, כי פספסתי את הפוסטה חזרה. 24 שעות שבו הייתי צריך להתמודד לבד סוף סוף עם וודאות כל שהיא לגבי העתיד שלי בחודשים הקרובים, אבל גם עם פחדים לא מעטים של "לאן יעבירו אותי עכשיו, איך אצליח להסתגל לאנשים חדשים, מה יהיה עם הדירה שעזבתי, עם עמותת "ידיד" שבשלב זה כבר לא הייתי סמנכל"ה ומה יהיה על העתיד שצפוי לי, אם בכלל.

הדבר היחידי ששימח אותי מעט היה הידיעה שאין לי יותר דיונים בבית המשפט ושעד תום תקופת המאסר שלי לא אצטרך לחזור יותר לתא המעבר הנוראי שבכלא השרון. תא שאם יכניסו אליו ל- 24 שעות כמה שופטים או פרקליטים או את אנשי מבקר המדינה (את אנשי המבקר בעצם אין מה להכניס לשם, שמעתי שחתכו להם את הכנפיים), הם יצאו משם עם טראומה לכל החיים. לא מאחל להם.

מתן מידע לאסירים על זכויותיהם וחובותיהם

מערכת השב"ס חושבת ככל הנראה שאין צורך לידע את האסיר או העציר על זכויותיו, אם זו אינה הפעם הראשונה אז הוא כבר מכיר את הזכויות, החובות, הנוהלים ואם זו פעם ראשונה אז נסמוך על זה שאת המידע הוא יקבל מחבריו לתא ולאגף. נדמה לי, עם כל הכבוד שזו לא צריכה להיות השיטה. אין כל סיבה שכל עציר המגיע לבית הכלא או לבית המעצר לא יקבל ברגע קליטתו חוברת קטנה ובה פירוט של זכויותיו וחובותיו. אגב, החוברת חייבת להיות כתובה במספר שפות, עברית, ערבית, אמהרית, רוסית וככל שיש עצירים שהם מבקשי מקלט גם חוברות בשפתם. לא מדובר בעלות גדולה מידי אך בהחלט מדובר בזכות בסיסית מחוייבת המציאות.

אגב, באגף 4 בו שהיתי תלו על לוח המודעות את דפי הזכויות והחובות בערך חודשיים לאחר שהגעתי לשם. בכניסה לאגף היה תלוי פלקט ועליו מידע לאסירים, בעברית בלבד. למה אי אפשר לעשות את הדברים פשוטים ונגישים?

שימוש לא חוקי במעצר עד תום ההליכים

אחד הדברים שגיליתי, די מהר בעת שהייתי בכלא ניצן הוא השימוש הקלוקל הנעשה בבקשת הפרקליטות או המשטרה בהליך המעצר עד תום ההליכים ככלי ענישה וכן ככלי לחץ על החשודים כדי שיודו במעשים המיוחסים להם. במקרים רבים יש חשודים שמודים במעשה אך למרות זאת הם נעצרים עד תום ההליכים כחלק מהליך הענישה שלהם ולמרות שאינם עומדים בכללים לביצוע מעצר שכזה.

מעצר עד תום ההליכים, כך קבע החוק יש לתת רק אם מתקיימת לפחות אחד משלושה מצבים, הראשון סכנה כי החשוד יחזור על מעשיו בזמן הדיונים המשפטיים, השני סכנה כי החשוד יברח והשלישי כי החשוד ישבש את החקירה נגדו. אני יכול להעיד לא רק על עצמי אלא גם על רבים אחרים שהסיבה היחידה שהם נעצרו עד תום ההליכים היתה ביצועו של עונש מאסר בפועל לפני שבית המשפט קבע את החלטתו. אשמח להעיד ולהרחיב בעל פה ובכתב בהמשך.

חשוב לזכור כי מבחינת המערכת העובדה שהינך מגיע לבית המשפט מלווה בסוהרים או שוטרים כשרגליך וידיך כבולות מהווה אמירה ערכית לשופטים כי מדובר בעבריין מסוכן במיוחד שככל הנראה גם אשם במיוחס לו. כדי להשתחרר מהמעצר נדרש החשוד לעבור תסקיר של קצין מבחן שבו אחד מהמבחנים המרכזיים הוא קבלת אחריות על ביצוע העבירה, ומה אם מדובר בחשוד שלא ביצע את העבירה המיוחסת לו ולכן אינו מוכן להביע חרטה?

חוסר בטחון תזונתי

מזה כ-15 שנים שאני מקדם מדיניות של ביטחון תזונתי לאזרחי ישראל. נדהמתי לראות עד כמה האסירים ובמיוחד העצירים ובמיוחד אלה שאין להם קשרים מיוחדים, סובלים מחוסר ביטחון תזונתי בכלא.

חלוקה מינימלית של פירות וירקות טריים, באגף 4 קיבלנו הרבה מלפפונים ופלפלים ומעט תפוא. מעט מאד עגבניות ומעט בצל. על פירות טריים אין כמעט על מה לדבר שלא לדבר על טיב הפירות

בשר אין. יש מידי פעם עוף ושניצלים מעובדים.

גבינות ניתנות במשורה, חלב אתה יכול לקנות בקנטינה או לא בכלל

בפסח למשל לא היה אוכל. היו הרבה מצות, קיבלנו פירה שעשוי מאבקה וזהו.

שוקולד למריחה אחת לשבוע

אורז בכמויות גדולות

ירקות לקוסקוס עם בורגול אחת לשבוע

קופסת שימורי טונה אחת לשבוע

סוכר/קפה/תה חולי סוכרת מקבלים "אוכל דיאטתי" הכולל אורז ללא תבלינים, לחם ללא סוכר. זהו.