הגיע הזמן לשיח  תרבותי ומכיל ולא לדברי קללה ונאצה מצד נבחרי הציבור ונציגי הממלכה השביעית

התלהמות מילולית בפוליטיקה היא דבר ידוע. בכל העולם. אין בזה חדש. אבל נדמה שבשנתיים האחרונות אנחנו כאן בישראל הצלחנו להביא את ההתלהמות הזו לסוג של התבהמות (וסליחה לבהמות), לסוג של אלימות מילולית ולא התלהמות הבאה מתוך רצון אמיתי לקדם אג'נדה. הקללות שאנחנו שומעים במסדרונות הכנסת, בדיונים בועדות, בהתכנסות המליאה כבר מזמן חצו את קו הנימוס האלמנטרי. כן כן. יש כזה דבר נימוס אלמנטרי ולא היה קורה שום דבר עם נבחרי הציבור, נבחרי העם היו מכירים בו ונוהגים לפיו.

שלא תבינו לא נכון, לא מדובר בנסיון לסתימת פיות, גם לא להגיד שיש צד אחד שמתנהג בסדר וצד אחד שלא. כולם מתנהגים כך וזה לא בסדר. זה לא בסדר כי זה משפיע בסופו של דבר על הציבור. זה לא בסדר כי מה שמהדורות החדשות בטלויזיה וברדיו, הכתבות בעיתונים ובאתרי החדשות זה בעיקר זה. לא המהות, הכסות. המסגרת האלימה. וזה מחלחל ויורד למטה. ויגיד לעצמו ילד בחטיבת הביניים שאם חבר.ת הכנסת יכולים לקלל בצורה שכזו, אז למה הוא לא יכול. משם הדרך לאלימות פיזית לא רחוקה.

האם האשם תלוי רק בחברי הכנסת ובנבחרי הציבור ברשויות המקומיות או בכל מקום אחר. הלוואי. העובדה שהם יכולים להדהד את הדברים באמצעות הרשתות החברתיות ואלו מקבלים כאמור ביטוי באמצעי התקשורת המיינסטרימית שחושבת שלהיות רלוונטי פרושו להיות פרובוקטיבי, גורמת לכך שהדברים לא נשארים בחללים סגורים. הם מוצאים החוצה בגאווה ובגאון כאילו דובריהם.ן אמרו דברי אלוהים חיים.

יש אנשים המוגדרים כמעצבי דעת קהל. נבחרים, עיתונאים, גיבורי תרבות. מה שעושים אלו היום כולל בהתבטאויות שלהם עצמם ברשתות החברתיות גרוע לא פחות מאמירותיהם המקוממות והמיותרות של דודו טופז ז"ל ויאיר גרבוז יב"ל.

האם באמת אי אפשר אחרת. האם לא ניתן לשנות את השיח. אני חושב שאם חנה בבלי, האשה שעצבה את מערכת הנימוסים וההליכות שלנו, שהכשירה דורות של דיפלומטים ואנשי ציבור, היתה בחיים היא היתה די מזדעזעת מהסגנון. פוסט רודף פוסט, תגובה רודפת תגובה, העיתונות המסורתית לוקחת את כל אלה ומעצימה אותם. וככל שהדברים קשים ופרובוקטיבים יותר הם תופסים מקום בולט יותר. הנזק כמדומני די ברור.

נבחרי הציבור יודעים שהקריירה שלהם תלויה לא רק בדברים שהם עושים אלא בעיקר בדברים שהם אומרים. באיך שהם אומרים אותם. התקשורת שמחפשת כותרות כדי לקבל יותר רייטינג שמשמעותו כסף, נשבתה על ידם כבר מזמן. היא לא חושבת שתפקידה, בין השאר הוא להרגיע, התקשורת טוענת שהיא רק מדווחת. נגיד. אבל זה אומר שהיא יכולה להחליט על מה לדווח ועל מה לא.

תארו לכם שממש במהירות הבזק יחתמו כאן על שתי אמנות ציבוריות. האחת אמנה שיחתמו עליה כל חברי הכנסת, כל חברי מועצות הרשויות המקומיות והאיזוריות. כל מי שנבחר על ידי הציבור לתפקיד אותו הוא ממלא. אמנה שבו יתחייבו הנבחרים לשנות את השיח בו הם מנסים לקדם את עצמם. אפשר גם אחרת.

ובמקביל יחתמו ערוצי הטלויזיה, הרדיו, העיתונות, אתרי החדשות באינטרנט וגם העיתונאים המצייצים את עצמם לדעת בעמודים האישיים שלהם, על התחייבות שלא לשדר כל דבר. תקנוני האתיקה לא הצליחו להתאים את עצמם לתקופה האלימה שבא אנו נמצאים ואם הם כן נותנים תשובות אבל פשוט לא נאכפים הרי שזה הרבה יותר גרוע.

ואולי, רק אולי, יקומו חברות מסחריות הנוהגות לשלם כסף רב לפרסום באמצעי המדיה השונים ויודיעו כי הם לא מפרסמים יותר בתוכניות, בעיקר אקטואליה אבל גם ריאליטי ואחרות, שבהם הנימוס האנושי הבסיסי ביותר נעלם ונאלם דום.

מומחי המדיה והקמפיינים הציבוריים מציינים תמיד את הקמפיין הציבורי הענק למניעת קטיפתם של פרחי בר כאחד הקמפיינים הכי מוצלחים שהיו כאן מעולם. יאללה, נראה אתכם מרימים את הכפפה ומייצרים קמפיין להחזרת הנימוס והיחס האנושי בין בני האדם. ביננו.

אתם לא חושבים שאפשר להשיג דברים יותר טובים אם נצעק פחות, אם נקלל פחות, אם נתלהם פחות. כל אחד מאיתנו יכול שחוטא בכך לעיתים.  זה לא אומר שאי אפשר לשנות. רק צריך לעשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s