אסון המסוקים – מה קורה לחיים אחרי או הסיפור על הבנק שמחלק "הלוואות טובות ירושלים"

לא הייתי בצבא בזמן אסון המסוקים. למרות ששירתתי בחיל האויר לא הכרתי את הטייסים ואת אנשי הצוות. לא היה לי קשר לחיילים שהיו על המסוקים שהתרסקו. כאבתי את כאב המשפחות כמו המדינה כולה. מודה, לא חשבתי שזה יגע בי עד ששנתיים או שלש לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון שגרמה לי להתחיל לרעוד ולדמעות לזלוג מעיני. "קוראים לי אלישבע (שם בדוי) היא אמרה. ראיתי אותך בטלויזיה ואיך שאתה עוזר לאנשים ואני צריכה את עזרתך. הבן שלי נהרג באסון המסוקים ומאז החיים שלי ושל בעלי התרסקו. העסק קרס. לא הצלחנו לעמוד בתשלומי המשכנתא ועכשיו הבנק, בנק ירושלים (זה מהפרסומות שמוכר הלוואות טובות ירושלים) רוצה לפנות אותנו מהבית."

אני מודה שהייתי המום. עד אז בעבודה שלי כסמנכ"ל עמותת "ידיד", טיפלתי במאות מקרים של משפחות שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא והבנקים ניסו להעיף אותם מביתם. הצלחנו להציל להם את הבתים ברוב מכריע של המקרים ובסוף גם שינינו את החוק כך שמספר הפינויים ירד בערך ב-95 אחוזים. אבל אז, באותו היום לא הבנתי איך אפשר לפנות משפחה שכולה מביתה. איך זה שמשרד הביטחון ואגף השיקום לא בתמונה, ואם הם בתמונה למה הם לא עושים את הדבר הבסיסי בלהבטיח למשפחה כי תמיד, ככל שירצו יוכלו להמשיך ולהתגורר בביתם.

התחלתי לפעול מיד. כמו שעושים תמיד, מכתבים, פניות לבנק, לחברי כנסת שרים ואפילו נשיא המדינה. בדיקות מול משרד הביטחון מה הם מתכוונים לעשות בנושא, בתחילה קיבלתי תשובות מגוחכות ומעליבות ואז פניתי לחברה טובה. עיתונאית מעולה, סמדר פלד. כתבת הרווחה של ערוץ 2. אז עוד קראו לו כך. שכנעתי את האם להתראיין. לפתוח את הבית. להראות את הכאב. והכתבה שודרה. אתם חושבים שזה עזר באופן אוטומטי? ממש לא. אם אתם חושבים שהבנק או משרד הביטחון טרחו לקום מהכסאות המרופדים שלהם ולהודיע שזהו, אין ולא יהיה פינוי ואח"כ נדבר על תשלום המשכנתא. אתם טועים. הבנק, באמצעות עורך דינו עשה הכל כדי להקשות בנסיון להגיע להסדר, משרד הבטחון טרח לספר כל הזמן כמה הוא מנסה לעזור וכמה המשפחה לא בסדר. אגב, במסגרת ההסדר משרד הביטחון שילם בסוף את חוב המשכנתא אבל קיזז את הסכום מתוך התגמולים שהגיעו למשפחה. מה שאומר שההורים אמנם נשארו בביתם אבל ללא תמיכה כלכלית ואחרת.

בין השאר כתבנו אז לנשיא המדינה, האנס קצב. אני מביא כאן את המכתב כלשונו כי נדמה לי שחשוב להכיר את העובדות ודרכי הטיפול שהיו אז, הם קצת השתנו מאז אבל לא מספיק.

"לפני כשלושה חודשים פנו אל העמותה אלישבע ואברהם (שמות בדויים) הורים שכולים אשר איבדו את בנם ,ארנון, באסון המסוקים. בני הזוג המתגוררים בצפון הארץ, אינם מצליחים, מזה מספר שנים, לעמוד בתשלומי המשכנתא על ביתם, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו. מאז האסון, הורע מצבם הכלכלי של ההורים עוד יותר, בעיקר בשל מצב נפשי קשה אליו נקלעו עקב השכול אשר הכה בהם. אולם,  למרות זאת, השתדלה המשפחה  לעשות ככל שביכולתה על מנת לשמור על בית מגורי המשפחה בו אף נמצא חדר הזכרון לבנם.

בעקבות פנייתם לעמותת "ידיד" הצלחנו, במסגרת פנייה לבנק ירושלים למשכנתאות, המחזיק בשטר המשכנתא על ביתה של המשפחה להגיע להסדר בינייים במסגרתו הוקפאו הליכי הפינוי לתקופה של 3 חודשים, סוכם על גובה תשלום לתקופה זו והוחלט על פתיחת משא ומתן להסדר תשלומים חדש. אחד העקרונות הבסיסיים שעמד בבסיס המשא ומתן היה כי המשפחה תסכים כי בכל הסדר עתידי, ישולם החוב ישירות ממשרד הביטחון לבנק על חשבון התגמולים המגיעים להם. אלישבע ואברהם עמדו בכל חובותיהם לפי הסדר זה ואף הסכימו לעקרון התשלום באמצעות משרד הביטחון.

לצערנו הרב הבנק חזר בו, מחלק גדול מהסיכומים שאליהם הגענו במשא ומתן ושינה את דרישותיו. יתרה מזאת, בשלב זה דורש בנק ירושלים סכום כסף אשר אין ביכולת המשפחה לעמוד בו גם לו רצתה.למרות נסיונותינו להגיע להסדר חדש עם הבנק נראה כי בניגוד להצהרות הבנק, הלכה למעשה אין בנק ירושלים רוצה להגיע להסדר עם המשפחה  וכל שאיפתו היא לפנות אותה מביתה. למרות הקשיים שהיו לאלישבע ואברהם בשנים האחרונות ולמרות העובדה כי חוסר יכולתם לעמוד בהחזרי המשכנתא החלה כבר לפני מספר שנים, אני בטוח, כי כיום, לאחר שנקבע העקרון שהמשכנתא תוחזר באמצעות העברת תגמולים להם זכאית המשפחה ממשרד הביטחון היא הפתרון האולטימטיבי אשר יכול לספק את הבנק – הן מבחינת הבטחת התשלום החודשי לבנק והן מבחינת גובהו של תשלום זה. נכון להיום  מתכונן בנק ירושלים לפנות את המשפחה מבית מגוריה ביום  21 למאי 2003

התנהגותו של בנק ירושלים תמוהה מאד בהתחשב בנסיבות הייחודיות של אלישבע ואברהם. במצב שוק נוכחי בו מתקשים למכור נכסים, וקיימת נכונות להגיע להסדרי פשרה עם חייבים על מנת למנוע מצב בו אנשים במדינת ישראל יושלכו לרחוב ולהותיר את אופציית הפינוי מהבית כאופציה אחרונה בלבד לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות –  הן ע"י בנקים והן ע"י מערכת המשפט – תמוהה מאד העובדה כי בנק ירושלים מתעקש להשליך את האנשים הללו, ובייחוד אנשים אלו אשר הקריבו למען המדינה קורבן קשה מנשוא ושכלו בן,  מביתם.

ההצעות שהובאו מצד המשפחה באמצעות הח"מ הינן יותר מסבירות, הוגנות וראויות לפי כל מדד אפשרי בתחום זה של הסדרי פשרה. נדמה לי כי כפי שמתערבים עבור אנשי עסקים וחברות כלכליות אשר כשלו בסכומי עתק וחבים חובות של מיליוני שקלים לבנקים, יש לפעול במקרים המצדיקים זאת, כמו במקרה דנן, כדי לעזור ולסייע במציאת פתרון למשפחה  אשר הקריבה למען מדינת ישראל את היקר לה מכל. הדברים בעלי משנה תוקף שבעתיים משמדובר במשפחה המוכנה לשלם מידי חודש סכומים גבוהים ביותר לאורך זמן בגין החוב לבנק, סכומים "מובטחים" מבחינת הבנק שכן הם יועברו כאמור לבנק ישירות מתגמולי משרד הבטחון להם זכאית המשפחה.

התנהגות בנק ירושלים צורמת מאד ותמוהה מאד לאור העובדה שדווקא במקרה זה כן קיימת אפשרות להגיע להסדר פשרה הוגן לכל הצדדים. אני רוצה לקוות ולהאמין כי ממשלת ישראל וכנסת ישראל, אינן זונחות את מי שהעניק להם את החיים. רצ"ב העתק מהסכם הפשרה שהוגש לבנק ירושלים ונדחה על ידו בעיקר בכל הנוגע לגובה חוב המשכנתא וגובה תשלומי ההחזר באשר הבנק דורש סכום הגבוה בכ- 100 אלף ₪ ותשלומי החזר הגבוהים בכ- 40 אחוז מהתשלומים המוצעים בהסדר ההפשרה ושבהם יכולה יכולים אלישבע ואברהם לעמוד.

כאמור בהתחלה, בעזרת סמדר פלד שהמשיכה לתעד ולדווח, הצלחנו קודם כל לעצור את הפינוי המתוכנן. אח"כ זה לקח כמה שבועות טובים שבסופם הגענו להסדר עם הבנק. משרד הביטחון נתן חלק מהכסף אבל המשפחה המשיכה להיות מרוסקת, האב והאם נקלעו לפשיטת רגל, המצב הבריאותי של שניהם הלך והתדרדר ולאחר כמה שנים נפטר האבא והאם נשארה לבד להתמודד עם הכאב הגדול.

אני יודע שמרגילים אותנו לחשוב שהמדינה מחבקת את אלו שנתנו לה את היקר להם מכל. אבל הסיפור הזה של אלישבע ואברהם, אינו סיפור יחיד, בעקבותיו הגיעו אליי במהלך השנים סיפורים נוספים. לא מדובר בחיילים נפגעי טראומה שלא מקבלים את אחוזי הנכות, הטיפולים והתמיכה שהם כלכך זקוקים לה, מדובר במשפחות שנשארות מאחור ומתרסקות. שום תירוץ לא יכול לעמוד למשרד הבטחון בדרך בה הוא טיפל בנושא. כשהפנסייה המוקדמת שמקבלים הפורשים לקריירה שנייה עומדת על מליוני שקלים, נדמה לי שהיום כשאנחנו נזכרים באסון הגדול מעל שאר ישוב אנחנו חייבים לדרוש מהמדינה לעשות יותר למען המשפחות שנשארו לחיות עם הכאב ולדאוג שתינתן להם כל עזרה שהם צריכים כדי שיוכלו לחיות ולהתמודד עם הזכרון ולא להתרסק מסיבות אחרות אותן ניתן למנוע בקלות רבה.