הקפלניסטים בחרו בתל אביב והכשילו את מאהל המחאה בירושלים

יש את רחוב קפלן בתל אביב ויש את זה שבירושלים, זה שמחבר בין קרית הממשלה הותיקה והחדשה לבין הכנסת, בית המשפט העליון, הספרייה הלאומית ומוזיאון ישראל.

הקפלינסטים החליטו שהבית האידיאולוגי שלהם נמצא במדינת תל אביב ובכך תרמו לא רק לכשלון מאהל המחאה שהיה יכול להיות הדבר הכי טוב, נקי ויעיל כדי להביא לכך שכל האשמים בטבח ה-7 באוקטובר יקחו אחריות על מעשיהם, אלא גם תרמו לפילוג גדול עוד יותר בחברה הישראלית. ומי יסלח להם על זה?

אתמול, אחרי 963 ימים הודיע יעקב גודו, אביו של תום שנהרג בטבח ה-7 באוקטובר שהוא סוגר את מאהל המחאה שהקים זמן לא רב אחרי נפילת בנו.

המאהל הוקם בכניסה למשרד האוצר, מול כיכר המנורה והכנסת עם סיסמה פשוטה – האחראים לטבח הנורא חייבים ללכת הביתה. יש לגשת לבחירות ולבחור מחדש את הנהגת המדינה.

מאז עברו כמעט שלוש שנים. המאהל הפך למגדלור של תקווה ומחאה אך במקום שיהפוך ללפיד בוהק, חזק שמאות אלפים הולכים לאורו הוא הלך ודעך בשל האליטיזם הרעיוני והיהירות התל אביבית של הקפלניסטים שהפכו לאחרונה להיות עמודי היסוד של המפלגה המכונה "הדמוקרטים".

כיכר המנורה של מול הכנסת ורחוב קפלן ממשרד הרווחה בואכה משרד  האוצר הפכו כבר מזמן למקום מפגש לאזרחים הרוצים למחות נגד עוולת המשטר. היה זה בתחילת הדרך סא"ל במילואים, אבי קדיש, ששבת רעב במעלה הגבעה בגן הורדים והחל את המחאה שהובילה לזעקת "מושחתים נמאסתם" בשנות התשעים והמשיך בצעדתה של ויקי קנפו, האם החד הורית ממצפה רמון שצעדה לירושלים נגד גזירות הקלגס הכלכלי שישב במשרד האוצר ואליה הצטרפו מאות רבות של אמהות חד הוריות מכל הארץ במחאה שלרגע אחד לפחות נדמה היה שהיא מצליחה לפרק את מדיניותו הכלכלית של מי שהפך לימים להיות ראש הממשלה, אך הצליח להמלט מגורל לא נעים לאחר שהשתמש בכוחו המניפולטיבי והצליח לעשות דה לגיטימציה לעשרות אלפי נשים ישראליות שכל מה שחפץ ליבן היה לעבוד ולהתפרנס בכבוד, הן ומשפחותיהן.

מאז ידע רחוב קפלן מחאות רבות, גם בתקופת המאבק במהפכה המשטרית וגם לאחר טבח ה-7 באוקטובר אך למעט המאהל של גודו, היה זה רק מקום של הפגנה לרגע, צעקה של כמה שעות. כאילו לחזק את האימרה הירושלמית המפורסמת שבשער הגיא קיים מחסום המונע מישראלים לעלות לעיר הבירה.

תארו לכם מה היה קורה אם מחאת קפלן היתה מתרכזת בירושלים, מול הכנסת, תחשבו על שנים ארוכות שבהן בכל שבוע היו מגיעים לרחוב קפלן עשרות אלפי אזרחים ישראלים שדורשים את מדינתם בחזרה.

אבל זה לא קרה, שיקולים אסטרטגיים, לוגיסטים, פחד מפני מחאות נגד של אנשי ימין וחרדים המהווים כח גדול בעיר, אני מניח שכל אלה יחד היו אלה שהשאירו את הגנרל הדמוקרטי ואנשיו בתל אביב תוך שהם עושים גיחות מידי פעם כדי לאותת בדבר כוונותיהם להשתלט בחזרה על בית המחוקקים.

המאהל של גודו נכשל במשימה העיקרית שלו. אבל זה לא בגלל אומץ ליבו או תמימותו האבהית. זה בגלל האליטיזם היהיר של אזרחים שבטוחים שכל בוקר מדינת ישראל חייבת להגיד להם תודה על כך שהשמש זורחת. שהם בטוחים שמתוך 10 קבין של חוכמה שירדו לעולם הם לקחו אליהם לפחות 9 ולכן הם היחידים שיכולים לקבוע כיצד תתנהל המדינה וכיצד תתנהל, באופן נכון המחאה להחזיר אותה לכלל אזרחיה.

פחות מ-100 ימים נותרו עד הבחירות הכי גורליות שהיו כאן מאז 1977. שאף אחד מהצדדים לא יחשוב שהתוצאות כתובות וחקוקות בסלע. שאף אחד לא יהיה תמים מספיק בשביל לחשוב שהוא יודע איך זה יגמר, ואיך תיראה דמותה של המדינה החל מינואר 2027. מי שרוצה להשפיע באמת חייב לעלות לירושלים ולהמשיך לזעוק מול הכנסת. להזכיר למי שעדיין מחזיק בתואר ח"כ למי הוא חייב את נאמנותו ולמה הכסא הוא לא הדבר החשוב אלא מה עושים עם הכח לקבוע מדיניות, לבקר את הממשלה ואפילו, כן אפילו לחוקק חוקים לטובת אזרחי המדינה.

אין לנו מדינה אחרת והאמת, אין לנו ממש ארץ נהדרת. לא כרגע. הגיע הזמן להפוך אותה לאחת.